המלחמה הקשה מכולן

לכל השים והרוחות, אני מקלל וסוקר את חבריי לקבוצה (האמת היא שהטרמינולוגיה הייתה בוטה עוד יותר, אבל בחרתי בביטוי ארכאי מעט כדי לשמור על כבודנו): אנשים נבונים, אלגנטיים – כל אחד עם הניואנסים שלו, מצליחים במידה כזאת או אחרת: מהצעירים שבינינו שעדיין מחפשים את הנתיב להצלחה, ועד למבוגרים יותר: בעלי עסקים, מנהלים מדרגות הביניים וצפונה. רוצה לומר, חבורה של אנשים שלו היו מניחים לפניכם את קורות החיים שלהם, אפשר שהייתם מכווצים מעט את השפתיים בתנועה האינסטינקטיבית להבעת הערכה.

אני מעיף עוד מבט מסביב. לא טעיתי: אנשי העולם הגדול, יודעים לטפל בכסף, בטקסטים, בחומר מקצועי סבוך, יודעים לנהל אנשים אחרים מסביבם. אז תגידו לי: איך זה שאת הקלוריות שלנו קשה לנו כל-כך לנהל?

לבל יחשוד בי איש שאני מכין את הקרקע לקראת דיווח על עלייה במשקל, אבהיר מיד שלא כך הוא: השבוע נאלצתי להיעדר מטקס השקילה השבועי, כך שאין לי ד"ש עבורכם מהחזית. אם לדבר על תחושות-בטן, תרתי משמע, הרי שאני מניח שגם השבוע נרשמה ירידה מתונה, אבל נחיה ונראה.

לא בכדי נדרשתי לנושא הכאוב הזה: איך זה שאדם שמצליח כמעט בכל אשר יפנה, נופל דווקא בדבר הבסיסי ביותר: המזון שהוא אוכל. הכל התחיל כשבאחת ממשימותיי בעיתונאיות, נפגשתי עם פרופסור שנושא תפקיד באחד מהגופים המוכרים בתחום הרפואה הציבורית. מראש ידעתי שהוא גדל-גוף, אבל לא בכל יום אני רואה אנשים שגורמים לי להיראות כמו הגור הקטן שלהם…

מדובר באיש מקסים ורב פעלים. השיחה בינינו הפכה לקרובה, שלא לומר אינטימית בתוך כמה דקות, אלא שליתר ביטחון חיכיתי עד שנותרנו לבדנו בחדר כדי לשתף אותו בקושי האדיר הזה של מלחמה בקילוגרמים המיותרים.

"אני לא רוצה לקשור כתרים לעצמי" אמרתי לו "אבל מכיוון שאין כאן אף אחד אחר, אני יכול לגלות לך שאני מרגיש שהצלחתי בחיים: בתחום המקצועי – שמי הולך לפני, אני חש אהוב על ידי בני-משפחתי וחבריי, גם מבחינה כלכלית, ובכן – איני עשיר גדול, אבל טפו, טפו, טפו – אוכל במקרר וקורת גג מעל לראש – יש ולא בדוחק, אז איך זה שלאורך השנים דווקא המלחמה במשקל העודף היא התחום היחיד בחיי שאיני יכול לסמן עליו 'וי'?".

הוא הקשיב לי ארוכות. ניכר היה שנגעתי בנקודה רגישה, גם אם היא עטופה לא רק בשכבות עבות של שומן, אלא גם בהמון הומור.

"אתה צודק" השיב לבסוף "המסלול המקצועי שלי היה מטאורי, כמעט כל מטרה שהצבתי לעצמי בחיים כבשתי, וגם אם לא השגתי אותה בשלמותה, הייתי תמיד בסביבה, והנה דווקא במשקל – כבר ירדתי ועליתי בחזרה בערך טון לאורך השנים – ועדיין איני מצליח".

למקרה שאתם מחכים לסימן קריאה בסוף הקטע הזה, הרי שאני אאלץ לאכזב אתכם: אין כזה.

אין כזה, אולי, מפני שלעולם לא יהיה סוף לדיאטה, לשמירה על אורח החיים הבריא יותר, למפגשים השבועיים האלה שבהם מביטים אנשים מצליחים ורהוטים אלה באלה ומשתפים זה את חברו בהצלחות ובמפחי הנפש. הנה אני למשל, מקווה לרשום בשבוע הבא ירידה של לפחות12 קילוגרמים, אבל לרגע אחד אני לא משלה את עצמי שבכך תמה הדרך, אלא יודע שבכך תם רק החלק הכי קל של המלאכה. אני לא אומר את זה מתוך מרירות חלילה, אלא דווקא בהשלמה. ממש כמו אותו פרופסור מקסים שנקרה על דרכי השבוע, אני אאלץ להשקיע במלחמה הזאת יותר ממה שהשקעתי בכל אתגר מקצועי במשך חיי, ואולי זה הגיוני: כי אם בשאר החזיתות אני נלחם על רמת-חיי, הרי שכאן אני נלחם על משהו נעלה בהרבה: על איכותם.