שונאים, סיפור אהבה/ניר קיפניס

רציתי לפתוח כהרגלי, עם דיווח מחזית המלחמה במשקל העודף, אבל לצערי, בגלל התחייבות קודמת, החמצתי השבוע את הפגישה, ולא נותר לי אלא לחכות בכיליון עיניים (ובשאיפה לכלות גם עוד קצת משקל) למפגש הקרוב. בינתיים קרו שני דברים: ראשית הבנתי עד כמה אני מצפה למפגשים! אם בהתחלה אני מודה שקצת לא הבנתי למה צריך לדבר כל-כך הרבה אחרי השקילה – והצצתי בשעון בכל כמה דקות, הרי שעתה אני ממש מחכה לפגישה השבועית, מרגיש טוב לשמוע מהחברים ולספר מעט על השבוע שלי, לחלוק תחושות וטיפים – מוזר איך העסק הזה תפס אותי אפילו מבלי שאהיה מוכן.
דווקא השבוע חשבתי לבקש מחברי הקבוצה עזרה. לא שחלילה יש בעיות בדיאטה, להיפך – למרות שלא נשקלתי השבוע התחושה שלי היא שאמני ממשיך לרדת. וזו בדיוק הבעיה… כלומר, לא במשקל המתעדכן לטובה, אלא בדימוי העצמי שלי.
הנה פרדוקס שרזים לא יוכלו להבין, אבל כל מי שהיה פעם שמן אולי יצליח להבין: כששקלתי הרבה יותר, עוד לפני הדיאטה, חייתי בשלום עם הדימוי העצמי שלי. תמיד סברתי שאני "גדול", לא "שמן" ושהקילוגרמים העודפים מתחלקים בצורה סבירה על פני 190 הסנטימטרים שלי. והנה, אחרי חודש וקצת, כשאני כבר במידה פחותה בג'ינס ועוד הרגל נטויה, אני מתחיל פתאום לראות את עצמי כשמן.
איך זה שמה שלא הפריע לי כשרבצו עלי עוד לא מעט קילוגרמים, ממלא אותי בסוג של סלידה עצמית דווקא כשאני מרזה?
"אתה שמן" אני גוער בעצמי ולופת את מה שנותר מבטני הקטנה והולכת, ולא – זה לא משהו שנהגתי לעשות כאשר הכרס הייתה עדיין מלאה (ולא רק בגלל שלא יכולתי…).
רצה הגורל ובאחד מימי השבוע נתקלתי במכרה חביבה שהחמיאה לי על איך שרזיתי יפה… מאחר שגם היא למודת דיאטות, שאלתי אותה אם מה שאני מרגיש נשמע לה מוזר. לשמחתי התברר שהתפרצתי לדלת פתוחה: "כשאני 'דבה', אני תוקעת משהו לאכול ומתנחמת. כשאני מתחילה לרזות, פתאום אני רואה כל גרם עודף".
אם כך מתברר שהבעיה אינה רק שלי. בשבוע הבא אנסה להעלות את העניין לשיחה בקבוצה, מעניין אם עוד מחבריי חולק איתי את אותה התחושה.
ועד שזה יקרה, לא נותר לי אלא להמשיך להקפיד על שש ארוחות ביום ועל שתייה מרובה, אחרי הכל, שבועיים ללא שקילה הם פתח נהדר להציג התקדמות ניכרת, אבל גם סכנה שאורבת לי על כל צעד ושעל…