ונפתח, כהרגלנו, מדיווח היישר מהחזית: קילו ושמונה מאות גרם, שביחד עם הארבעה קילוגרמים ומאתיים הגרמים ש"חסכתי" עד היום, משלימים ירידה נאה של 6 קילוגרמים במהלך החודש הראשון שלי עם "דיאטה קלאב".
האמת היא שלרוב אני יכול לנחש את השינוי במשקלם של חבריי החדשים לקבוצת התמיכה עוד בטרם השקילה: מי ששמר היטב במשך כל השבוע מחייך עוד לפני שהוא עולה על המשקל, מי שיש לו ממה לחשוש, נכנס לחדר בארשת מודאגת כשהספרות שמרצדות על הלוח הדיגיטלי מהוות לא יותר מאישוש לתחושת-הבטן הרעה.
אלא שאני התייצבתי הפעם טעון במיוחד: ריצת הלילה של "נייקי" שבה אני משתתף בשלוש השנים האחרונות, קצת הפכה את השבוע שלי לפחות מאוזן. מצד אחד, הגאווה על שהצלחתי לגמוא שוב את המרחק הלא-קטן עבור משקלי, נתנה לי מוטיבציה להמשיך ולשמור. מצד שני – היציאה מהשגרה שיבשה לי מעט את התפריט. לכן הייתי מאושר לראות את אביבה, מנחת הקבוצה, מסמנת לי את הניצחון הקטן שלי בכרטיס השקילה.
לא לכולנו זה היה שבוע מוצלח: אחת המשתתפות מספרת על סופשבוע עם החברות הטובות, בלי בעלים ובלי ילדים שבמהלכו נבלסו לא מעט פחמימות… "ואתם צריכים לראות אותן, הן רזות אחת אחת" היא אומרת כמעט בדמעות.
מי מאיתנו לא מכיר את התסכול הזה? עם כל האהבה לחברינו הטובים, הרי כשאנחנו צופים באנשים רזים "טוחנים", בעוד אנחנו שמים מחסום לפינו ועדיין נראים פחות טוב מהם בג'ינס, בא לנו להשליך מעלינו את כל הדיאטות שבעולם.
אצלי זה קרה השבוע מיד בסיום המרוץ: כבר מהיציאה מהפארק, לכל אורך רחוב אבן גבירול עד לפינת יהודה הלוי, היו בתי הקפה, המסעדות, הפאבים ודוכני המזון-המהיר גדושים בתל-אביבים צעירים ויפים, כולם בחולצות הוורודות של המרוץ, לוגמים להנאתם בירה, יורדים על מגש פיצה, מתענגים על נתח בשר עסיסי או סתם משלימים את החסר עם מאתיים גרם קשיו מהפיצוצייה…
עם כל גאוותי על עשרת הקילומטרים שהותרתי מאחורי, הגעתי הביתה נוגה, חושב על כך שאין גבול לכמות השווארמה למשל שהייתי יכול לתקוע כרגע. ממש יכולתי לדמיין את הטעם של שומן הכבש החרוך, מעורב עם מעט טחינה ואמבה שנספגות לאיטן בפיתה הרכה שעוטפת את הכל בחיבוק שמנמן ואוהב… כן, על מה דיברנו?
אה, על זה שלפעמים מדובר בנקודת-שבירה: כולם מסביבך אוכלים להנאתם מכל הבא ליד, ואתה ששומר מכל משמר – עדיין שמן יותר מרובם.
כי הגיע הזמן להודות. אלא לא הגנים ולא הבלוטות, אלא אנחנו שאוהבים לאכול: בעוד כחודש אני אמור לטוס עם שני הילדים הצעירים שלי לכמה ימים באנגליה, וכבר אני מפנטז על הסינית ההיא בלונדון וההודית ההיא במנצ'סטר (אני מתכוון למסעדות, כן?) ו… רגע, אני הרי בדיאטה, לא?
הלך הרוח המבולבל הזה גרם לי להבין ששום שינוי בגוף לא יקרה כל עוד לא מתרחש השינוי בראש: כל עוד אני בוהה נוגות במנת האוכל הדיאטטי שלי ועורג לשניצל עם צ'יפס, זה לא משנה כמה אצליח לרזות, בסופו של דבר אעלה את הכל בחזרה.
לשמחתי "דיאטה קלאב" לא עובדת רק על הגוף, אלא גם – ואולי בעיקר- על הראש, ולכן בשבוע האחרון החלפתי את הדיסקט: אני כבר לא מצטער על מה שאיני יכול לאכול, אלא שמח במה שכן נכנס אלי לפה. הנה, אכלתי ארוחה של שתי פרוסות לחם עם ביצה קשה, גבינה וסלט ירקות מפואר – עשיתי משהו טוב בשביל עצמי! גם האוכל די טעים, ובעיקר ההרגשה אחריו: לא כבדה מדי כמו אחרי כל אותן ארוחות-שחיתות, לא מייסרת את הגוף ואת הנפש, אלא להפך – שומרת אותי קליל וערני.
ולפיכך חברים, קבלו את קיפניס החדש… לא רק שישה קילו פחות מאשר לפני חודש, אלא גם מי שאוהב את עצמו מספיק כדי לא לחשוב על מה שהוא מפסיד, אלא רק על מה שהוא מרוויח מאכילה נכונה.
כשאני קורא שוב את הפסקה האחרונה, אני מוצא ש: א. זה כיף לדבר על עצמי בגוף שלישי כאילו הייתי שחקן כדורגל… וב. יש לי תחושה שהפעם זה עשוי באמת להצליח!