על שיחה במפגש השבועי של דיאטה-קלאב שגרמה לי לחשוב על כך שאולי אני לא מכור לאוכל, אלא להלקאה-עצמית

יש לי רק דבר אחד לומר לכם, שלוש מילים בדיוק: שתיים שבע מאות! ובקצת יותר מילים: שני קילוגרמים ושבע מאות גרם, מתוכם קילו ותשע-מאות (אני בטוח שלו רק הייתי משחרר גם את האוויר שבריאות, זה היה שני קילוגרמים עגולים) שהשלתי מעצמי השבוע. הנה כי כן, אחרי שבועיים בתוכנית עברתי ממשקל של 135.1 ל- 132.4.

לא, המכנסיים עוד לא נופלים ממני וברחוב לא צועקים לי "הי חתיך", הדרך לשם עוד ארוכה (והדרך להישאר שם ארוכה כאורך החיים עצמם) אבל חכו חכו, תנו לי עוד כמה חודשים…

בדיוק השבוע כשהתנשפתי לי בחדר הכושר אל מול המסך האישי, שודר "סיפור גדול", סרט חובה לכל שמן. קודם כל מפני שהוא ריתק אותי למכשיר הכושר למשך כל תשעים הדקות שלו, אבל גם מפני שהוא עוסק בבעיית הדימוי העצמי של השמן שיודע שכולם מתייחסים אליו כאל אדם חלש אופי ונטול כוח רצון, עד שאפילו אנחנו, במחשבותינו, מתחילים לעלוב בעצמנו.

השבוע חלקה איתנו אחת מחברות הקבוצה סיפור של אכילה-בסתר. היא לא האמינה כמה שותפים יהיו לה בינינו, חברי הקבוצה. אני זוכר את הלילות האלה שבהם כל בני הבית כבר במיטותיהם ואני, מול הטלוויזיה, מעביר סרט טיפשי עם כל מני "זוטות" שנטלתי מהמקרר. ההנאה שבזלילה היא כאין וכאפס לעומת רגשות האשם וההלקאה העצמית אחר-כך, כששוכבים לישון עם בטן מלאה.

תוך כדי הדיון בקבוצה, נפל לי האסימון: זה לא לתחושת השובע שאנחנו מכורים, אלא להלקאה העצמית שבאה בעקבותיה, לירידות האלה על עצמנו, ירידות שהן קשות ומרות פי כמה יותר מאשר כל מה שמישהו אחר יכול לומר לנו.

כאשר מסתכלים על הדברים מהזווית הזאת, מגלים שהפחד האמיתי של השמן הוא לא להיכשל בעוד דיאטה, ממילא הארונות של כולנו מלאים בכישלונות-עבר שכאלה ממש כשם שהמקרר שלנו מלא במיני המזונות שהכשילו אותנו, הפחד האמיתי הוא אולי דווקא להצליח…

השיטה שלי, לפחות בינתיים, היא לנהל את המערכה הפסיכולוגית תוך כדי היצמדות לכללים: שש ארוחות ביום, לא לרעוב, ובעיקר לא לפחד כלל – כי הגרגרנות אולי ניכרת בבטן, אבל מתחילה, תמיד, מהראש.