אם אני אחשוב שאני רוצה בניין בן 40 קומות בחצר הבית שלי, ונניח שאני אחשוב עליו זמן רב, כל בוקר, כל ערב, במשך שנה שלמה, האם בניין כזה יצמח לו בחצר שלי?

אני רוצה להשתנות, אבל אני לא רוצה לעשות בשביל השינוי כלום. על הבסיס הזה קמה תעשייה שלמה של קיצורי דרך שמשכנעת אותי לקנות את המוצר ולשלם על השירות שיביאו לי את הגוף הנחשק ואת התואר "רזה", ללא כל מאמץ, פרט להשקעה כספית ראויה: דיאטת ספריי, כדורים, ניתוחים, אנרגיות, אבקות, ושאר פתרונות קלים שמוכרים אשלייה: איך להגיע ליעד הרזה ללא כל פעולה מאומצת מצידי. איך ארד במשקל בלי לאכול פחות ובלי שאוציא יותר אנרגיה באמצעות פעילות גופנית קבועה . איך אוכל לרזות בעזרת כל מיני פתרונות קסם ורק לא לעשות את המתבקש לעשות.

כדי לשנות את המציאות משמן לרזה, מאכילה ללא גבולות לאכילה מנוהלת, רעיונות וכוונות חיוביים חשובים ללליווי השינוי, אבל הם בהחלט לא הגורם הבלעדי. בלי לעשות מאמץ בפועל, לפעמים רצף של פעולות עקשניות וסיזיפיות, תובעניות, לביצוע יומיומי של התוכנית (עשייה שכוללת את המשולש: תפריט, פעילות גופנית ומודעות בקבוצה), ואחר כך אסור לשכוח את פעולות התחזוקה של המטרות שמימשנו, תחזוקה עקבית לאורך זמן, כך שבלעדי כל העשייה הזאת – האם נצליח לשנות משהו משמעותי בחיינו?

בסוף השבוע קראתי מאמר וגם הוא התייחס לעשייה מהסוג הזה.  שמעון פרס דיבר על חשיבות העשייה, עשייה בכל התחומים, (פרס, דה מרקר), ועל רקע זה נזכרתי איך לפני כמה שנים גם אני הצטרפתי לעדר האנשים (אני חושב שהיו מאתיים) שהצטופפו כמו אורז (לי הם נראו כמו אלף חמש מאות), בוהים במסך הקולנוע בסרט: What The Bleep Do We Know?. אנשים כמוני שבאו להבין את קסם השינוי ללא כל עשייה או מאמץ, רק באמצעות כוח המחשבה.

בשורה הראשונה של האולם בו הוקרן הסרט, ישבה אישה מבוגרת, בת חמישים פלוס, ליד בחור צעיר עם גופיה דקיקה, מכנסי שאנטי וראסטות זקופות. אני התמקדתי באישה. רוב הצופים היו פחות או יותר צפויים בסרט כזה – צעירי הודו וכל מיני סטודנטים ויאפים חמודים, אבל האישה שבשורה הראשונה תפסה את תשומת לבי כבר בהתחלה. היה לה שביס לבן על הראש, מין כיסוי ראש של נשים חרדיות.

כשאחד המדענים דיבר בסרט על ההבל של הדתות הגדולות ועל אשליית האלוהים המעניש והמתגמל, הסתכלתי לכיוון האישה הדתייה מהשורה הראשונה. אחרי דברי הכפירה האלה, חשבתי, היא בטח תעזוב את האולם בהפגנתיות. ואכן, לאחר הדברים הבוטים האלה, ראיתי אותה קמה ועוזבת את האולם. הרגשתי מבוכה. אבל אולי טוב ככה, אמרתי לעצמי. מי יודע מה עוד יגידו בסרט ועדיף שהיא עוזבת אותו כבר עכשיו. אבל אז ראיתי את האישה עם השביס חוזרת למקומה. ביד שמאל שלה היה תיק, וביד ימין היה לה פופקורן גדול. היא ישבה בזהירות כדי לא להפיל את גבעת הפופקורן שהציצה מתוך קופסת הקרטון הענקית.

בשתי מילים: הסרט מדבר על העקרון, שהאדם יוצר את המציאות של חייו, ומספיק לחשוב על המציאות הזאת, לדמיין אותה, להאמין בה, לטפח אותה באמצעות חשיבה חיובית, והמציאות תשתנה. במהלך הסרט שזורים קטעי ראיונות עם מדענים, אנשי דת, אנשי ניו-אייג' (מתקשרים שונים, גורואים) ועוד.

הסרט הסתיים. אף אחד לא קם. מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם והרגשתי כאילו אני נמצא בתוך מטוס שנוחת בשלום בשדה התעופה בן-גוריון. על המסך היו כתוביות נעות של יוצרי הסרט והמשתתפים. עדיין כולם המשיכו לשבת בכיסאותיהם ובלעו בשקיקה במשך חמש דקות נוספות כל כתובית אפשרית. כשנדלקו האורות, שוב פרץ ההמון במחיאות כפיים סוערות.

האישה עם השביס גם כן מחאה כף אל כף בחוזקה. הרגשתי עצוב. ההוריקן האמריקאי מוצא אותנו בכל פינה, שוטף ומוחק כל חלקה של מחשבה אישית, כל פינה של כבוד עצמי לחולשות האנושיות שלנו, לחוסר המושלמות שבנו וליופי של העשייה הפשוטה והדרך הארוכה והממוקדת, ללא קיצורים רוחניים מיותרים, אבל אנחנו, איפה אנחנו נמצאים בכל הסרט הזה, דוּ וִוי נוֹו? אם אנחנו ממהרים לבלוע בשקיקה את המסר השטחי הזה של העדפת הצורה על פני התוכן, העדפת החיצוני על פני הפנימי, השטחי על פני העמוק, אם אנחנו מעדיפים "אור ואהבה" ועוד כל מיני זיוני שכל שמסיטים את תשומת הלב שלנו מהעשייה של מה שנדרש מאיתנו באמת,  מבלי לעצור לרגע ולבדוק את המרכיבים היותר פנימיים של הרעב והצמא האמיתיים שלנו, ווֹט דֶה פַאק דוּ וִוי נוֹו?