אני מסתכל על האישה שעומדת מול מדף החטיפים, אני לא יודע מה שמה, לצורך העניין אקרא לה "מיס צ'יפס" (תכף תבינו למה). מיס צ'יפס לבושה בהידור, גבוהה, מחייכת וכריזמטית. פתאום אני תופס שאני בעצם מסתכל עליה, כל דבר שהיא עושה, או רוצה לעשות, גם אני רוצה לעשות… אני אעקוב אחריה, היא  נראית לי דוגמא למישהו שצריך ללמוד ממנו. מיס צ'יפס היא אישה נאה כבת 40, באמת נראית לא רע. בטח היא עורכת דין והיא יצאה לרגע מהמשרד לבחור חטיף, לנוח בין תיק משפטי אחד למשנהו… כן בטוח היא עורכת דין פלילית. אולי פעם, בעבר, היא הייתה אישה מאוד שמנה, ועכשיו אני רואה את הגרסה הרזה והחטובה שלה… כן, יש סיכוי… אחרת היא לא הייתה עומדת מול מדפי הצ'יפס בכזאת חופשיות ובכזה רזון, מתלבטת…

לפתע, מיס צ'יפס חטפה חטיף אחד מהמדף, הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה, ואז כשראתה שאין אף אחד לידה, היא קרעה את פתח שקית החטיף עם השיניים ואז התחילה לאכול את עיגולי הצ'יפס בזוגות. לפעמים בשלשות. עמדתי מאחוריה מהופנט. הייתי מוקסם מהמיומנות שלה לתפוס בכל פעם זוג צ'יפסים ולבלוע אותם כמעט בלי ללעוס ובלי להפיל אף פירור על הז'קט השחור והפלילי שלה. וואו! מתי בפעם האחרונה אכלתי צ'יפס ככה??

טיפה קטנה הרטיבה את הזרוע שלי. הסתכלתי על הזרוע וראיתי את הרוק שלי נוזל ומצטבר לשלולית חשק קטנה, אוףף! אני לא יכול להסיר את המבט שלי מהאצבעות שלה שמחפשות פירורים בתחתית השקית המרשרשת של חטיף הצ'יפס הריקה… כדי ללקט כל פירור, היא מצצה את קצות האצבע שלה, ואז כשהאצבע שלה הייתה מספיק לחה מהרוק, היא הכניסה אותה לדפנות השקית ועשתה איתה כאילו היא שולחת איתותי מורס סודיים: תוק, תוק-תוק, תוק, תוק-תוק עד שכל הפירורים של הצ'יפס נדבקו לאצבע המורס הלחה שלה. אחר כך היא שלפה במהירות את אצבע המורס הלחה שנצמדו אליה פירורי הצ'יפס והיא ליקקה אותה וניקתה אותה ביסודיות כמו חתלתול רעב, ושוב היא חזרה על התהליך הזה 3-4 פעמים עד שהאצבע הלחה שלה כבר לא הדביקה אליה שום פירור. לבסוף האישה הרגישה שהיא יכולה לזרוק את השקית. השקית הריקה ריחפה בסיבובים כמו בלון עצוב שיצא ממנו כל האוויר ולבסוף היא נחתה על קרקעית עגלת הסופרמרקט שלה.

השתעלתי. מיס צ'יפס סובבה בבהלה את הראש שלה אל הכיוון ממנו הגיע רעש השיעול, היא ראתה אותי ונוכחה שהייתי עד לבולמוס הצ'יפס שלה! את המבט ההוא אני לא אשכח לעולם. האישונים הקרים שלה סקרו אותי מכף רגל ועד ראש, כאילו אני יצור שבא מכוכב אחר ושנתפס בכדור הארץ עושה משהו אסור! לא עזר המראה החדש והחטוב שלי! אישוניה הקרים הסגירו את עברי השמן, את הבכי וההשפלה של שנים רבות. את חוסר האונים. כשמיס צ'יפס נעצה בי את אישוניה השחורים, רציתי לברוח ממדפי הצ'יפס אבל הרגליים שלי נשארו תקועות ומשותקות לרצפה ועליהן טון של שרשראות ברזל. בעשירית שנייה האישה קרעה מעליי את תחפושת הרזה שלבשתי היטב בחודשים האחרונים, ובשנייה אחת אישוניה הקרים הוציאו לאור את המום העצוב שלי שהשתדלתי להסתיר טוב טוב מתחת לתחפושת הרזה החדשה שלי. לאחר רגע, האישה לקחה שקית קרקרים, זרקה אותה לעגלה והלכה ממני.

החלטתי לחזור ולעמוד זקוף. אני לא אתן למיס צ'יפס להפיל אותי אל מלכודת הצ'יפס. לא עוד. לקחתי שלוש שקיות צ'יפס, זרקתי לעגלה שלי, יצאתי מהר מהסופר, ולפני שעליתי למכונית,  פתחתי את שלוש השקיות ופיזרתי אותן באוויר כמו נוצות של כרית שפירקו אותה. צחקתי ורקדתי למול עיגולי הצ'יפס המתפזרים באוויר ומתפצפצים לרצפה.. אח, איזה כיף היה לרקוד את החופש שלי מהפיתויים!. כן! לרקוד את ריקוד החופש שלי מפיתויי הצ'יפס והחברים של הצ'יפס, איזה אושר זה היה! בלבי התחלתי לברך את המפגש עם  מיס צ'יפס, מפגש חשוב שהזכיר לי שאני כבר לא שם. חזרתי מהר מאוד לתחפושת האיש הרזה, וכשרקדתי ברחוב הרגשתי איך כל העולם מוחא לי כפיים.

בזכות אנשים כמו מיס צ'יפס אני מצליח להבין  את החיים החדשים שלי ויכול לאהוב אותם עוד יותר.