מפתיע, אבל למרות שאני בתכנית כבר כמעט שנתיים (התחלתי ב-1 באפריל 2011), זאת הפעם הראשונה שבה אני ממש נהנה מפרוסת הלחם קל עם הקוטג' שלי. אכלתי מאות ארוחות בוקר במשך השנתיים האלה, ומה אומר לכם, מזלי שנתקעתי בחודשים האחרונים על אותו משקל ורק לאחר בדיקת ה- RMR שעשיתי לפני שבוע, נאלצתי להיפרד מהליבה של תפריט ג' לטובת תפריט ב' הצנוע יותר. אבל כנראה הרווחתי עוד כמה בונוסים בדרך, כי כשנסגרת דלת אחת, נפתחות עוד כמה חדשות, ועכשיו, בשבוע שננעלת לה דלת תפריט ג' היוקרתית שלי, נפתחות לי דלתות חדשות שהיו סמויות מהעין שלי קודם לכן.

אם פעם הייתי נמלט מהתפריט הרגיל אל המנה המותרת כאילו אני חי בשני עולמות: עולם הדיאטה ועולם המנה המותרת, ובכל שבוע הייתי עורק מעולם הדיאטה אל עולם האושר הנשגב של המנה המותרת, אז היום, שבוע לאחר שעברתי לתפריט ב', הרגשתי שגם בתוך העולם השגרתי והיומיומי שלי יש מקומות מופלאים לא פחות. כי כנראה כשאתה עושה כבר שבוע תפריט ב', אתה לומד להעריך כל פירור לחם, כל חתיכת גזר וכל פיסת חציל אנטיפסטי. פתאום נראה כי כל פרוסת לחם קל היא יקרה מפז, ולכן צריך לאכול אותה לאט שלא תיגמר מהר ושהלעיסות יהיו זהירות שחס וחלילה אף אחד מפתיתי השלג של גבינת הקוטג' 1% לא יפלו במקרה על החולצה או גרוע מכך, על הרצפה…

השבוע, כשנפלו לי כמה פתיתי קוטג' על החולצה, ניערתי אותם מעלי אל תוך כף ידי הפתוחה, בקדושה כאילו היו אלה פניני קוטג' יקרות, ואז עם היד השנייה החזרתי כל פנינת קוטג' אל מקומה הטבעי על פרוסת הלחם קל…וואו.. איזה כיף זה היה! הניעור הזה של פניני הקוטג' מהחולצה ולאחר מכן נעיצתן המיידית מחדש על פרוסת הלחם קל לפתע נראה לי פסגת חיי, וכמה טוב שאני יכול להרשות לעצמי להבין את הערך של כל פירור גבינה, דווקא ובמיוחד עכשיו כשאני בתפריט ב'. בקיצור, אני מתרגל להנאות הקטנות של תפריט ב' (הנשי משהו…).

אבל לקוטג' יש גם צד אפל. בדרך כלל הצד האפל של הקוטג' מתגלה לי כשאני נופל, מועד, נשבר, ושאר פעלים המתארים את בולמוסוני האכילה שמבקרים אותי אחת לכמה שבועות  ומגה-בולמוסונים שבאים לנסות אותי אחת לכמה חודשים. אז, כשהבטן שלי מלאה בזהב השחור או בתריסרי אוזניים של המן הרשע או השד יודע מה ומי יש באותו רגע על המקרר/מזווה/ארון (מחק את המיותר)… כן.. אז, כשהבטן שלי מנופחת ואני חוזר לתכנית, הקוטג' 1% שנופל לי מפרוסת הלחם קל אל החולצה כבר לא נראה לי פתיתי שלג יפיפיים או פנינים יקרות, ואני מנער אותו בעצבים אל הרצפה, מגרף עם הציפורניים את פרורי הקוטג' לרצפה, ולא אכפת לי ממש עליהם שיהפכו לפתיתי קוטג' עכורים, מעוכים, מטונפים, מעורבבים עם הבוץ של הנעל, מדגישים לי את המציאות של הרצפה או הקרשים שנפלתי אליהם, אוף כמה כואבת ובמיוחד מכוערת הנפילה שבחוסר השליטה. פאאקק! רק לפני שנייה הייתי על פסגת העולם, החתיך, הרזה, היפה, השולט, מגה אלפא שנשים כמהות לשהות במחיצתו, הזכר מספר אחד, והנה בעשירית שנייה אני מרגיש כמו הקוטג', מרוח על הרצפה, מנסה לקום, מועד שוב, מנסה שוב לקום ומחליק שוב, מתבייש שלא יראו אותי בחולשתי, אוף, זה באמת מרגיש לי סיוט נורא.

ואם אנחנו כבר בעניינים של גילויי לב וכליות, אני רוצה לשתף אתכם במה שחשבתי כשנחשפתי לכתבה על הזאבה בעלת שלוש הרגליים. זאבה בעלת שלוש רגליים, החלשה בלהקה, כנגד כל הסיכויים הפכה לנקבה הכי דומיננטית ומשפיעה בלהקה והתחברה אל הזכר השולט, שבחר בה כנקבה שלו להוליד את הדור הבא. הסיפור של הזאבה נגע ללבי. היא הגיעה פצועה ונוטה למות, כשרגלה מרוסקת ומידלדלת, אל בית החולים הווטרינרי בספארי. קראו לה תלתן, על שם עלה התלתן שיש בו שלושה עלעלים שמתארים את שלוש הרגליים שנותרו לה. לאחר תהליך שכלל מאבק לא פשוט מבחינתה, תלתן הפכה מהזאבה הנחותה ביותר בלהקה לזאבה הדומיננטית. החוקר סיפר בכתבה שאחרי שהזכר והנקבה הופכים לדומיננטיים, שולטים, הם גם הופכים להיות יותר יפים. “אפילו תלתן הפכה ליפהפייה אף על פי שיש לה רק שלוש רגליים”, טען החוקר שראה בסיפור ניצחונה של תלתן על כל הזאבות הארבע־רגליות סיפור מופת. כן, ואכן זהו סיפור מופת גם עבורי, במיוחד כשמדי פעם בולמוסי האכילה שלי הופכים אותי לזכר שמרבה ליפול…מדהים! – גם אני רוצה ללמוד משהו מתלתן שבניגוד לכל הסיכויים קמה עם שלוש רגליה והפכה מהחיה הכי נחותה לחיה שיוצרת את המציאות שלה ושולטת בחייה. בפעם הבאה כשאראה את הצד האפל של הקוטג' ואפול גם אני – אני רוצה להיות לרגע כמו תלתן, להיות מסוגל לקום, לעמוד, לעמוד זקוף אפילו, לעמוד גאה למרות הנכות הכרונית שלי לאכול ללא גבולות, אני רוצה להילחם כמו הזאבה הנכה ולהפוך את הנפילות שלי למסע של שליטה בו אני הוא הזכר הדומיננטי והיפה של הלהקה.