יש אנשים שאוהבים גשם. רומנטי, הם אומרים. פוך. שוקו חם. סיטקום או קומדיה רומנטית. שיר אשיר בגשם. איזו סטיה. כאילו המטריה בורוד פוקסיה שקניתי במחיר מופקע של 19.99 ₪ ב-AM:PM, שכבר בדרך החוצה מהחנות התהפכה ברוח והתפרקה, ועכשיו היא מרטיבה את עורי בלחות מאוסה, היא אביזר לריקודים ולשירים. עבורי, הגשם מביא איתו זעף וייאוש. הקור והרטיבות, חוסר השליטה, מובילים לתחושה, שהכי טוב לנסחה: "אני לא יכולה להמשיך ככה עוד רגע אחד". ביטויים רבים ניסו לתפוס בדיוק את אותה תחושה. לטפס על הקירות. להתחרפן. להיטרף. עבורי, זו פשוט ההכרה בכך שאם לא יקרה משהו דרסטי בעוד שניה אחת, יקרה אסון, שלא אוכל לעצור. הגעתי למסקנה שאותה תחושה איומה נגרמת ע"י שילוב של גורמים: שאון הגשם, שאי אפשר להתחמק ממנו, רגע פראי רגע קבוע רגע נעלם, האפרוריות שהוא מביא עמו שצובעת את כל העולם היפה בדרך כלל שלי באפור דהוי של סרטי מלחמה, ומעל הכל – התקיעות… אי אפשר לנעול נעלי ספורט ולצאת להליכה בפארק. אי אפשר ללכת לבית קפה עם חברה או לבד. אי אפשר לצאת מהמשרד לשעת הפסקה. אי אפשר לקחת נשימה עמוקה של אויר, בלי להירטב. אי אפשר להיכנס לאוטו, ולנסוע רחוק מכאן. לאמא שלי. לחברה שלי בבאר שבע. לים. תקועה. בדירת חדר עם כל השדים שלי, שהפעילו עלי תרגיל מנצח: הרפו לכמה חודשים כדי שאשכח שהם שם.

עתה, כשהקרקע מוכנה, הם חודרים חזרה, מתוגברים במחשבות איומות. אולי לא הכל יהיה בסדר בסוף? אולי תמיד אשאר לבד? אולי אף פעם לא יהיה לי ילד חמוד, שדומה לי? אולי אף פעם לא אגיע לחגים בלי לפחד? אולי אהרוס את כל מה שיש לי? אולי אאכזב את אלה שסומכים עלי?

ובהיעדר אפשרות ריאלית ללכת למקום אחר, יש רק מקום אחר אחד, רעיוני. האוכל. תל אביב מצטיינת בלהביא לסף דלתך כל דבר שרק תוכל להעלות בדעתך. נערת ליווי. כביסה. גיהוץ. תרופות. אצלי הספקטרום צר ביותר. הוא כולל רק אוכל. ליתר דיוק, הוא כולל רק פחמימות. הכי טובה היא פיצה, כי היא מגיעה תוך פחות מעשרים דקות וריח השום מפיס לרגע את הנפש הסוערת. לא צריך בשבילה צלחות וסכו"ם. אין כלים, אין עדויות. אחר כך ברשימה, ג'ירף, כי ריח הג'ינג'ר והכוסברה וחריפות המנות מסייעים לאכול עוד ועוד, עד שהבטן נפוחה כמו בלון. הם אורזים שם מצויין את הקינוחים. אחר כך ברשימה, כל ההמבורגריות. גם הם אורזים מצויין, ולרגע נוח לחשוב שגם את תלאות החיים ניתן לארוז באריזות קרטון סטריליות נפרדות. באגאדיר הרטבים מגיעים באריזת פח. אם רק הייתי יודעת לאטום את בעיותיי מאחורי פח קשיח.

ולרגע  כל הרעש שוכך. כבר לא שומעים את הגשם מטפטף בתוך הגוף פנימה, כמו ששומעים את הבסים מתוך הנפש פנימה במסיבה ממש טובה. נותרים רק הטעם בבלוטות הלשון והמלאות הלוחצת והעוטפת בקיבה. החיבוק האולטימטיבי, הפרטי. לא צריכה אף אחד. לא מחכה לשום דבר. הצרה היא שזה לא נמשך להרבה זמן. די מהר, המלחמה הפנימית "איך אחזיק מעמד כך לעוד רגע אחד?" הופכת למלחמה פנימית בין מתוק ומלוח, מה עוד אני יכולה לאכול עכשיו. כמה קלוריות אני יכולה לצרוך בזמן הכי קצר. כמה מהר אני יכולה להרוס לעצמי את מה שבניתי לאט לאט לאורך שנים. כמה פעמים אוכל להילחם את אותה המלחמה עם עצמי, מבלי להבין שיש כאן רק מפסידה אחת.

וכך כל יום מחדש. כל יום מסתיים במחשבות חזרה בתשובה. יותר לא אהרוס לעצמי. מחר אלך לחדר כושר. אז מה אם יהיו שם אנשים שאין לי חשק לראות. אז מה אם אני נרתעת מתחושת הלייקרה הקרה על הגוף. מחר אבשל מרק. זה ירגיע אותי. מחר אבצע את המשימות שהכי מכבידות עלי בעבודה. הריכוז יעזור לי להעביר את הזמן עד יעבור זעם. אני מנסה לבצע פעולות טכניות לקיבוע הלך הרוח החדש והנקי. לעשות ספונג'ה. לסדר את ארון הבגדים. להזמין משלוח של ירקות מהסופר. הכל בשעות הקטנות של הלילה. אבל הבוקר מגיע לאחר לילה נוסף של שינה טרופה מחמת שאון הגשם. העולם אפור. אני גוררת את עצמי מהמיטה בקושי, הלומה מכמות הסוכר החריגה שצרכתי ביום האתמול. מתלבשת בכל שכבה שרק אפשר. נראית ומרגישה כמו דב גריזלי. עפה ברוח בדרך לעבודה כמו בסצינה מתוך "הקוסם מארץ עוץ". הרוח הקפואה מכאיבה לפני החשופות. מנסה להקפיד על שגרה שפויה של ארוחות. מנסה לשתות שתיה חמה. זה לא קל ללא חשמל. והמוקדן במוקד 103 של חברת החשמל נשמע כפי שאני מרגישה. אין צפי לפיתרון התקלה, הוא אומר.

התסכול נוכח ריבוי המשימות והראש שפשוט לא נמצא במקום כדי לבצע אותן גורם לי לחשוב כמה קל יהיה להיעלם, להתחבא, לברוח. אני מתגעגעת לאיש אחד שכבר איננו שהיה מקבל אותי בברכה במצב כזה. והאוכל אורב לי. ובסוף אני נכנעת לו בהתמסרות טוטאלית. וחוזר חלילה. וכמו מכור קלאסי אני צריכה כמויות גדלות והולכות כדי להרגיש טוב. וכל זה מבפנים. איש לא יודע, איש לא רואה.

בבקשה, אלוהים, בבקשה, שרק תצא אליי שמש צנועה, חמימה, יבשה.