איך עולים על הר גבוה? אם ענית לשאלה הזאת: ברכבל או במסוק, אתה כמוני וכמו מליוני בני אדם שרוצים לעשות שינוי משמעותי וגדול… בלי הרבה מאמץ… כן, כן, וההר הזה הוא הכי תלול וגבוה בעולם כשהוא "הר הירידה במשקל", אוף!

התשובה של דיאטהקלאב לשאלה הזאת היא: בצעדים קטנים, ואני מוסיף: בצעדים קטנטנים. כל כך קטנים שבכלל לא מרגישים את הקושי של העליה. הרי רק המחשבה על הר כזה גבוה ותלול יכולה לשתק! לכן, צעד קטן, קטנטן, צעדון ועוד צעדון, עד שיום אחד, הופ – אתה בפסגת ההר!

שינויים קטנטנים אפשר לעשות בכל מיני שלבים בתוכנית. אם "צריך" לשתות הרבה מים, וקשה לנו, אפשר להתחיל בלגימה קטנה בכל בוקר. אם הליכה של 6 ק"מ ביום נראית בלתי אפשרית, אפשר להתחיל עם צעידה במשך דקה אחת או אפילו עמידה במשך כמה דקות במקום ישיבה. או מי שמתקשה באכילת מנה מותרת בתחילת הדרך, יכול להתחיל בביס אחד מהמנה המותרת… כן, עד כדי כך אני חושב שיש לפרק את ההר הגדול לצעדים קטנטנים.

אבל לא רק בצעדים ובפעולות קטנטנים. גם המחשבות בראש והשאלות שאנחנו שואלים את עצמנו צריכות להיות קטנות ולא גדולות. מחשבה לעכשיו, להיום, מה אני עושה היום כדי לסיים אותו ללא חריגות? מה אני הולך לאכול בארוחה הבאה? ולא: מה אני עושה כדי לרדת 40 קילו ולשמור על המשקל שלי במשך כל החיים כדי להיות בריא?

כששאלתי את עצמי,ככה בקטנה, את השאלה – אילו הבריאות הייתה בראש סדר העדיפויות שלי, איזו פעולה קטנטנה הייתי עושה היום כדי לשפר אותה? – קיבלתי את התשובה הבאה: אתה יכול לשלוח לעצמך אימייל, בזמנים שתוכננו מראש, (כן, יש אתר כזה), ובו אתה יכול להכניס תזכורות לשתות מים, או תזכורות קטנות אחרות, אפילו מחמאות… והמייל יגיע אליך "בעתיד" ובזמנים שתכננת מראש. מדהים, לא? לא הר גבוה מייאש, אלא ממש צעד קטנטן בדרך לפסגה, צעד שאולי נראה מן הצד בלתי משמעותי ובכלל לא מקדם או שולי, אבל עבורי זהו עוד צעד אחד קדימה.

אפילו הישיבה בכל שבוע בפגישת הקבוצה יכולה לתת עצה אחת קטנה שתוביל לפסגת ההר. מעגל החברים מאפשר לקבל משוב, עזרה, לשמוע דעות אחרות, ולשתף בצעדים הקטנטנים של חברינו לדרך. וזה באמת הרבה יותר קל כשאתה יודע שאתה לא לבדך בעליה על ההר.

אבל גם ההפך נכון. הרגרסיה הכי גדולה מתחילה בקטן, כמעט במהלכים בלתי נראים. פה חוטפים עוד כפית קוטג', ושם בולעים עוד פרוסת פסטרמה, וככה פתאום מוצאים את עצמנו מהחריגות הקטנטנות האלה עם עוד קילו או שניים.

זאת אומרת שכדי להתמיד בתוכנית, יש לשים לב לצעדים הקטנים, שהעליה בהר תהיה קלה וטבעית, ותמיד בכיוון למעלה. מה שחשוב זה הצעדים הקטנים ולא הפסגה. פעם שאלו את מאסטר הזן, דוגן: "דוגן, מה למדת שם בסין?", ודוגן ענה: "בסין הרחוקה למדתי שהעיניים שלי עדיין אופקיות ושהשאף שלי עודנו עומד אנכי", ובכך הוא רמז שהדרך נמשכת לאורך שנים, מסע של של חיפוש ולימוד – ובסופו ההבנה שאין חדש תחת השמש. העיניים והאף יהיו תמיד ממוקמים היכן שהעיניים והאף היו ממוקמים מאז ומעולם. וככה גם בירידה במשקל ובשמירה עליו: מה שעובד זה מה שנעשה בקטנה, לאט, צעד קטן ועוד צעד קטן, כמויות קטנות, ארוחות קטנות, הרבה ארוחות קטנות. עליה של שתי מדרגות ביום, שלוש מדרגות בשבוע, 50 מדרגות בחודש. בקטן. כמו שיוסי מהאח הגדול אומר, בשוואיוואיה…

ההשתפרות המתמדת הזו, בצעדים קטנטנים מזכירה לי את הכינור של סבא יוזו. פעם כשהבת שלי הייתה בת חמש (עכשיו היא מסיימת י"ב), וסבא יוזו נפטר, איחסנו את הכינור שלו באחד החדרים בבית. לסבא יוז'ו היה כינור. זה היה כינור עתיק שעבר את גלגולי השואה, את העלייה בספינת המעפילים ואת חבלי הקליטה וההסתגלות לחיי הצנע בדירה קטנטונת בחיפה. לאחר שסבא יוז'ו הלך לעולמו, קיבלנו את הכינור בתוך מזוודה מרופטת. "זה מתנה בשביל אילה, שתנגן בכינור כמו שסבא אהב", אמרה בהתרגשות סבתא סטלה. בתי אילה קפצה מרוב אושר למראה הכינור של סבא. פתחנו את המזוודה הישנה וריח כבד של עץ עתיק יצא ממנה. "הכינור של סבא יוז'ו" אמרה אשתי בלחש וראיתי דמעות געגועים לאביה היקר.

אילה נכנסה לחדרה, החזיקה את הכינור מתחת לסנטר הקטן שלה, העבירה את הקשת וניסתה לנגן. פעם, פעמיים, שלוש ושום צליל לא יצא מהכינור. לאחר מאבק של חצי שעה, יצאה אילה מחדרה בתלונה: "אבא, הכינור לא מנגן!".

לא יכולתי להגיד לילדה הקטנה שלי, שלא מרימים כינור סתם ככה ומתחילים לנגן בו. לא יכולתי להגיד לה שסבא יוז'ו למד לנגן בכינור במשך שנים רבות, תו ועוד תו, יצירה ועוד יצירה, יום אחר יום עוד תרגול ועוד אימון, וגם כשהיה נגן מקצועי והופיע עם התזמורת העירונית, עדיין הוא לא היה מרוצה מהנגינה וחשב שיש לו עוד המון מה לשפר. לא יכולתי להגיד לה שגם לה צפויות שנות נגינה רבות, אם היא באמת רוצה לנגן בכינור.

חיבקתי את בתי ואמרתי לה, אולי בגלל שזה הכינור הנאמן של סבא, אז כשסבא יוז'ו עלה לשמים, אז גם המנגינות היפות עזבו את הכינור והלכו ביחד איתו.

(המשך יבוא…)