מדובר בהרבה יותר מסתם חג של סופגניות. בכל חנוכה אני נזכר בחגיגות שהייתי נוהג לעשות לפני שנכנסתי לתוכנית. בשבילי זה היה "חג הפופיקים" על שם הפופיק המתוק והאדום במרכז הסופגניה.
בכל שנה הייתי מקבל 37 סופגניות ועוד אחת (למורה). בתוך קרטון של ירקות היו מסודרות סופגניות טריות וריחניות לכבוד החנוכה עבור התלמידים שלי. בסוף השיעור חילקתי לכל ילד סופגניה, ואמרתי: "מי שרוצה את הסופגניה שלי, שיגיד, כי אני – לא אוכל סופגניות", ובאמת, האמנתי שאני לא אוכל סופגניות. תשפטו אתם: מתוך 37 סופגניות כמספר התלמידים ועוד אחת למורה, היו נשארות בקרטון לפחות 10 סופגניות, כי חלק מהבנות היו בדיאטה, וחלק מהילדים היו חולים ולא נכחו, וגם היו כמה בנים שלא נגעו בזה.
ואז החל חג הפופיקים שלי: כשאחרון התלמידים יצא מהכיתה, הייתי מסדר את הסופגניות בשורה ישרה ובשתי אצבעות הייתי עוקר את הפופיק האדום של הסופגניה הראשונה בשורה, ממש תולש את הפופיק האדום ביחד עם האמצע הרך שסביבו, ועם אותן אצבעות הייתי דוחף מהר מהר לפה. כך הייתי עושה לכל אחת מהסופגניות ולאחר שלוש דקות היו נשארות בארגז הקרטון עשר סופגניות מרוטות ועירומות וחלל ריק מאוד פעור במרכז כל אחת מהן. כמובן, בלב שלי הייתי אומר שלא אכלתי ממש אפילו סופגניה אחת שלמה… (כן, ככה הייתי מרמה את עצמי).
את חג הפופיקים הפרטי הזה שלי, לדאבוני, הייתי חוגג שוב ושוב. השנה, בפעם הראשונה יקרה נס חנוכה. הקץ לרצח הסופגניות בכיתת בית ספר סגורה ומבודדת. אחרי שיורדים 23 קילו לומדים לשים משקפיים חדשות. אני שם את המשקפיים ומסתכל אחורנית ורואה כמה עלוב הייתי. לעולם לא ארצה להיות במצבים עלובים כאלה.
בסוף השבוע האחרון, קיבלתי רמז לכך שאני בדרך הנכונה מתלמידיי היקרים. כשנכנסתי לשיעור שמתי לב שהתלמידים מזדקפים ועומדים לקראת הכניסה שלי לשיעור, כנהוג בבית הספר, אבל בעיניי הם נראו זקופים מהרגיל. "שבו בבקשה", אמרתי. ואז ניגשתי לשולחן שלי במרכז הכיתה, והתארגנתי, ותוך כדי כך אחד התלמידים ביקש את רשותי לבוא לידי ולהגיד משהו בשם הכיתה. אישרתי לו. התלמיד הגיע עם קופסת פלסטיק אדומה עם מכסה לבן, היה מאוד נרגש, והכיתה הייתה דרוכה ושקטה.
"המורה, קודם כל בשם כל הכיתה, אנחנו מתנצלים שהפרענו לך עם פטפוטים ואנחנו כל הכיתה מבקשים להתנצל על כך. אנחנו אוהבים את השיעורים שלך ולא רוצים שתכעס עלינו וכאות הערכה שלנו אליך קבל את השי הצנוע הזה, שהוא יוזמת כל הכיתה, אבל אני המלחתי אותם." ואז הוא פתח את קופסת הפלסטיק, ובתוכה היו מסודרים עשרות רצועות של פלפלים בגוונים שונים – צהוב, ירוק, אדום וכתום. וכאות לכוונתו הרצינית, התלמיד לקח רצועת פלפל אחת וטעם מולי, ואמר:" המורה, אתה יכול לאכול גם כן…".
התרגשתי. באמת. כשסיפרתי היום בקבוצת התמיכה שלי את הסיפור המופלא הזה, המדריכה שלי ראתה במקרה הזה את נס החנוכה שקרה לי. היא טענה שכשאנחנו מקבלים את עצמנו, מכבדים את עצמנו ומעדיפים את עצמנו, גם הסביבה לומדת לכבד אותנו ואת הצרכים שלנו. "התלמידים שלך, יוסי, לומדים להעריך את ההשקעה שלך, את הכבוד שאתה נותן לעצמך והם יודעים להביע את זה, וזה מאוד יפה", היא אמרה, וצדקה.
חג שמח!
2 תגובות
גם אני לא אכלתי השנה סופגניות, אבל לא הייתם רוצים לדעת… כמה אכלתי מהדברים האחרים שהיו שם: עוגת גבינה (מה פתאום גבינה בחנוכה???) עוגת תפוחים (מה נסגר איתם, לא שמעו על שמן? שמן!!) ולקינוח גם לביבות משני סוגים (לא, לא שתי לביבות… הרבה משני סוגים).
מחכה לנס החנוכה שלי 🙁
🙂 כן..
תמיד חושבים שסופגניות אשמות… יש גם עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות… צריך באמת נס גדול!