בלילות האחרונים קר, מאוד קר. לכן אמרתי לאשתי להוסיף מתחת לשמיכת הפוך, עוד שמיכה חמה. וכך, בכל לילה אני נכנס מתחת לשתי השמיכות, לישון כמובן. אמרתי לישון? אז זהו, שלא בדיוק. מהרגע שאני נכנס למיטה מתחיל מאבק ביני לבין השמיכות. במשך דקות ארוכות אני נאבק עם הרעיון ששתי השמיכות צריכות להיות מונחות זו על גבי זו באופן מדויק וישר, מבלי ששמיכה אחת תחרוג מהגבולות של שמיכה שניה. עד שלבסוף אשתי מתעצבנת ואומרת לי, אילו היית ככה מקפיד על האכילה שלך, היית כבר מזמן רזה.

ואכן הטכס הלילי הזה הציק לי. הפרפקציוניזם הזה בדברים הלא חשובים של החיים, לעומת הזלזול בדברים החשובים באמת. לפעמים אני יכול למצוא את עצמי מקפיד על גודלה של פרוסת גבינה צהובה עד כדי חישוב ההיקף והשטח שלה כאילו זו הייתה בעיה במתימטיקה, או מטריד את עצמי עם משקלו של תפוח, והאם הייתה חריגה של 2 גרם, אבל בדברים החשובים באמת, כלל אני לא מטריד את עצמי (האם אני מדייק בגודלה של פרוסת עוגה במנה המותרת?).

העליתי את הנקודה הזאת בפני הקבוצה שלי. אנשים התחברו לנושא היושרה האישית בתוכנית. האם באמת אנחנו ישרים עם עצמנו במהלך היומיום כשאנחנו מבצעים את התוכנית והאם אנחנו לוקחים אחריות מלאה כלפי התוכנית? או שאנחנו נתפסים לקטנות פה ושם, לעניינים באמת שוליים, כמו עוד חצי כף גבינה רזה, במקום להתמודד באמת עם האמת העירומה – שאנחנו לא תמיד כל כך ישרים עם עצמנו כשמדובר בויתורים כואבים באמת, כשמדובר לעשות בכל יום את התוכנית ככתוב ולא להיתפס לדברים השוליים שלה.

מתי באמת נתאבד על הדברים החשובים כמו יכולת האיפוק כשבאמת קשה, כשבאמת מרגישים ריקנות רגשית, כשבאמת עומדים בפני פיתוי ממשי?

פעם אחת נמרה רעבה התהלכה ביער עם שבעת גוריה הרעבים והכחושים. לפתע הופיעו לפניה שלושה ציידים חסונים עם סכינים גדולות. אחד הציידים שיכנע את חבריו להסתלק מהמקום ולתת לו לטפל בנמרה. לאחר שחבריו הלכו, נשכב הצייד על האדמה, ממש סמוך לנמרה הרעבה, מתוך כוונה שתטרוף אותו ותתחזק עבור שבעת גוריה. הנמרה המשיכה לעמוד במקומה ולא נראה היה שהיא מתכוונת לטרוף את הצייד השוכב. משהבין זאת הצייד, לקח את הסכין הכי חדה שהיתה ברשותו ושיסף את גרונו, בתקווה שמעשהו יעודד את הנמרה לאכול אותו.

אז מה אתם אומרים, האם הנמרה הרעבה לא עמדה בפיתוי ואכלה בסוף את הצייד אחרי שהוא חתך עבורה את הגרון שלו? מה דעתכם, מה עשתה הנמרה הרעבה?