שבוע לא פשוט עבר עליי. בתקופה זו של השנה יש ישיבות ציונים וימי הורים, ומורה שעובד בשני בתי ספר, כמוני, יש לו פעמיים מכל זה, לרוץ מבית ספר לבית ספר ומישיבה לישיבה ולפעמים באותו היום, מיום הורים ליום הורים, ובאמצע השבוע עוד הייתי מחוייב לשמוע הרצאה באוניברסיטה. ולמרות זאת, בכל בוקר הייתי יוצא מהבית שמח ועליז מרגיש כמו אותו ברווז צבעוני, מנופח מגאווה כמו הברווזים האלה שמשמשים כמצופים לפעוטות בבריכה. ידעתי שמבחינת התכנית עשיתי שבוע מושלם, "ככתוב" (בחוברת התכנית), כמו ששרה חברתי לקבוצה אומרת כבר ארבע שנים. כפי שאתם מבינים, למרות טרוף החיים של השבוע הזה, לא ויתרתי על צידנית האוכל שלי ויצאתי בכל בוקר מאורגן עם סנדביצ'ים מלחם קל, ירקות ומה לא, בשמש או בגשם השוטף… ובערב, בכל ערב, כשהייתי חוזר הביתה הייתי מרגיש שכל האוויר וההאנרגיות נמצצו ממני ברגע, כאילו מישהו דקר את הברווז היפה שלי במחט ארוכה וכואבת. נכנסתי צבעוני ונפוח בשמחת חיים ויצאתי ברווז מפונצ'ר, מרוקן ושָאוב.

ואז, יום לפני פגישת הקבוצה שלי, ביום שבת בלילה, גשם שוטף תפס אותי באמצע ההליכה. באותו רגע אמרתי תודה לאל שאיקיאה המציאו את מטריית האקסטרא-אקסטרא לארג' שלהם, מכיוון שבלעדיה אין ספק שהייתי חוטף דלקת ראות. אני אוהב את המטרייה שקניתי באיקאה, היא מזכירה לי אוהל שאפשר להתחבא בתוכו, היא מכסה את כל הגוף שלי, ובגשם השוטף אני מרגיש רגוע. בתוך מטריית הרוגע שלי חם לי ונעים לי להשקיף מחוץ למטרייה על העולם הרטוב והעצבני, אח, כמה טוב ללכת עם האוהל הנייד שלי, כל הכבוד לכם איקיאה, איזו המצאה אדירה יצרתם לשיפור חיי החורף שלי, תבורכו!

פתאום, כשעמדתי ברמזור, חתול קפוא ומטפטף נכנס מתחת למטרייה שלי. אני לא מבין גדול בחתולים, אבל בדקה וחצי שעמדנו ברמזור מתחת למטריית איקיאה ראיתי איך הוא מתעורר לחיים ואיך הפרווה שלו מתחילה להתייבש מהבוץ ומהמים. התבוננתי מרותק בחיה חסרת הישע שהצלתי לכאורה. הרמזור, שהתחלף מירוק לאדום ושוב לירוק ואדום, מזמן כבר לא עניין אותי. ואז, פתאום, כמו שהחתול הופיע, כך הוא מיהר קדימה בגשם ונעלם בשחור של הלילה. המשכתי לעמוד שם בגשם לבדי עם המטריה של איקיאה והרגשתי שהדקה שלי עם החתול היתה הדקה הכי אמיתית שהרגשתי בשבוע המטורף הזה. כל השבוע הייתי בריצות, התעסקתי בהתארגנויות, תכננתי וחישבתי, מילאתי תפקידים שונים ומשונים, אבל הדקה הזאת עם החתול הייתה הדקה הכי אמיתית ורגועה שהייתה לי בכל השבוע ולו רק בגלל שהחתול הזה גרם לי לעצור מהמרוץ המטורף של החיים ולחשוב כמה אני בר מזל שאני מסוגל ליהנות ממטריה ענקית שקניתי ב-19 שקל מאיקיאה.

הסתכלתי מחוץ למטריה ולא רציתי לצאת מהמרחב המוגן שלי. בשביל מה לצאת? בשביל לראות מה עושים הורים כשילד שגידלו למופת הולך לצבא ולא חוזר משם? בשביל לראות לאיזו אמונה פונים כשמאבדים בתאונת דרכים את האדם הכי יקר בחיים? בשביל לחפש לאיזה אלוהים מתפללים כשאנשים רוצחים אנשים בגלל צבע עורם, תרבותם ודתם? לא רוצה לצאת מהבועה שלי, טוב לי מתחת למטריה של איקיאה והכל בגלל היצור הקפוא והמטפטף הזה, החתול הרועד שעצר לרגע מתחת למטריה שלי. חתול הזבל הזה לא תיאר לעצמו כמה דווקא הוא הצליח להרים אותי מאשפתות, ועד כמה הוא זה אשר לימד אותי שאפשר להתעלות דווקא כשיש לי נטייה לשכוח ודווקא כשקשה. כן חברים, דווקא שם, מתחת למטריה, החתול הכחוש הזה הזכיר לי איזה סוס בדיוק הייתי, ולאיזה סוס מארבעת הסוסים הפכתי.

דמיינו ארבעה סוסים בחצר הבית שלכם. הסוס הראשון יודע להוביל לכיוון הנכון כשהוא חש את הצל של השוט על גבו. הסוס השני יודע את הכיוון מיד עם רפרוף קצה השוט על רעמתו. הסוס השלישי יודע להוביל לכיוון הנכון רק כשהוא מרגיש את כאב השוט על גבו, ואילו הסוס הרביעי יודע שצריך לזוז רק כאשר כאב השוט חודר לעומק עצמות עמוד השדרה שבגבו. איזה סוס הייתם רוצים להיות?

הנטייה הראשונה היא כמובן להיות הסוס הראשון. הסוס הראשון הוא סוס חטוב ורזה שמגשים את החיים הדינאמיים: השליטה, החופש והמטרה. אלה החיים הטובים בהם אנחנו שמחים וצוהלים לצד משפחתנו התומכת, עבודתנו היוקרתית וכל המנעמים שיש בחלקם של האנשים הרזים והיפים. אך האם בלהט הדהירה של הסוס הזה הוא יכול להבחין בנמלה, בחיפושית וביהלומי הטל הלכודים בין עלעלי העשב והסביונים? ומה עם כל מי שלא ידהר במהירות שלו ולא יוכל לחלוק איתו את כל הנופים הנפלאים שהוא כובש בהיותו הסוס הראשון?

לא השכלנו להבחין בפרטים הקטנים של תמונות הנוף שלנו ולעצור מדי פעם לטובת עצמנו, ולכן הפכנו להיות הסוס השני. גם הסוס השני תופס עניין מהר. הוא מגיע לכל מקום, אך תמיד עננת דאגה תרחף מעל גבו. זהו לא סוס שמן, אבל יש לו כרס קטנה מעוררת דאגה והגינס לוחץ לו קצת. מאחר שהסוס השני תמיד דרוך לקלוט את קצה השוט על רעמתו, הוא מפסיד יותר ויותר פרטים מתמונות הנוף החולפות על פניו. ולא רק שהוא איננו רואה את הנמלה והחיפושית, הוא גם לא מבחין בעצי האקליפטוס ובאגם הנמצא לימינו.

בהיותנו הסוס השני אפשר להגיד שלא רע לנו. אנחנו עדיין נראים טוב ומרגישם בריאים, ועם זאת אנחנו כל הזמן דואגים שהטוב הזה לא ייגמר פתאום. דווקא הרצון החזק שלנו להימנע מההצלפות הבלתי נמנעות של שוט ההשמנה, מושך אלינו עוד חרדת הצלפה, ועוד חרדת הצלפה עד שיום אחד באה המכה האמיתית, אותה אנחנו כבר מרגישים בהיותנו הסוס השלישי.

הסוס השלישי כבר חווה כמה וכמה מכות על בשרו. הוא יודע שאם הוא לא ישכיל למהר קדימה, יצפו לו הצלפות רבות. הסוס הזה מכיר את טעמם של הבדידות, הקושי לנוע והבריאות הרופפת. ראשו אינו נע לצדדים, הוא איננו רואה כלל את הנוף וכל מהותו מסתכמת בהובלה, בנשיאת משאות כבדים ובהפסקות המנוחה הקצרות המיועדות אך ורק לאכילה ולהפגת העייפות והכאבים. לפעמים הסוס הזה נזכר בנוסטלגיה בימים בהם הוא עצמו היה הראשון, החזק והמהיר, אבל הוא עדיין לא מבין מה הפך אותו להיות הסוס השלישי. דווקא הרצון להיות הסוס הראשון, הפך אותו אט אט מבלי שישים לב, לסוס הרביעי והשמן. ההשוואה בינו לבין האחרים, התחרות הקשה,  ההישגיות – כל אלה שחקו את המהות הסוסית שלו יום אחר יום, עד שהוא הפך לבהמה פצועה, כבדה וכואבת.

הסוס הרביעי הוא הסוס הכי לא מושלם. זהו סוס כבד, שמן ועצוב. שרירי הדהירה שלו רופסים ורעמתו, שהיתה פעם גאוותו הגדולה, דומה היום לסיבי מברשת סינתטית ומשומשת. מכיוון שמנגנון האמונה העצמית שלו נפגם, לסוס הרביעי אין בשביל מה להמשיך. למרות שהוא איננו קשור, הוא נראה עומד, לא זז, משקיף על שלושת הסוסים האחרים, הדוהרים.

אפשר להבין את ארבעת הסוסים כמשל לארבעה סוגי אנשים שזיהיתי בקבוצת התמיכה. יש אנשים בקבוצה שהם הסוס הראשון. הראשון הוא הסוס הצייתן, אלה האנשים שתופסים ומיישמים מייד את תכנית האכילה והפעילות הגופנית לירידה במשקל. יש אנשים שהם הסוס השני. הם הסוס שזקוק לרמז, לדחיפה קלה, כדי שיתחילו ליישם את התכנית ביעילות. יש אנשים בקבוצה שהם הסוס השלישי. סוס זה הוא הסוס שזקוק לכאב השוט של המדריכה ושל המאזניים על גבו כדי שתהיה לו מוטיבציה להתחיל לנוע בכיוון הנכון, ואילו יש אנשים שהם הסוס הרביעי. סוס זה הוא הסוס שבשום פנים ואופן לא ינוע על הדרך הנכונה, לעולם לא ימצא את הדרך להתחבר אל התכנית, אלא אם ירגיש את הצלפות השוט של המחלות והסכנות חודרות לעצמותיו.

אני לא יודע למה, אבל בלילה הגשום ההוא החתול שעצר לרגע מתחת למטריית איקיאה שלי גרם לי להסתכל רגע על עצמי, איך פעם הייתי הסוס הלא מושלם שהולך לאיבוד, כן חברים, תחת המטרייה של איקיאה החתול הפתאומי הזה הזכיר לי שפעם גם אני הייתי הסוס הרביעי ועכשיו עם הגשם ובלעדיו, עם מטריה ובלי, כמו החתול שהופיע לפתע משום מקום אמשיך בדרכי האפרורית… קדימה יוסי,  רוץ יוסי רוץ, רוץ בן סוסים רוץ ודהר, עוד קצת והסוס הראשון יפרוץ מתוכך, רוץ יוסי, רוץ…

לדף הפייסבוק שלי