בדרך לכיתה ניסיתי לגייס את כל הקסם האישי שלי והניסיון שלי כמורה, מול המורה חנה, המחנכת של הבת שלי. "שלום אבא של אילה" היא אמרה לי והושיבה אותי על כסא קטן בכיתה מאובקת. שלום המורה חנה, לחשתי והרגשתי איך אני מצטמצם ומתגמד לידה. לא היה דרוש לי זמן רב כדי להבין מי הולך לשלוט בטון הדיבור, בקצב השיחה ובתוכן המדויק של הפגישה. כשהמורה חנה דיברה, התפללתי וביקשתי שעכשיו, אבל עכשיו, יקרה לה ארוע מוחי שימחק הדיסק עם צירופי הלשון והפתגמים הצפצפניים החבוי באונה השמאלית של המורה חנה. "כמה הבת שלך ילדה נפלאה, עוזרת לכולם, מצליחה בלימודים, אבל איתך, אבא של אילה, הייתי רוצה להתחיל את הפרוייקט החדש – הורים מרצים לילדים, ולך זה יהיה מאוד קל, אתה עצמך מורה כבר שנים רבות…". הרגשתי יובש פתאומי בחלל הפה. הסתכלתי קדימה ואחורה אבל פרט לשולחנות ירוקים וריקים שעמדו מסודרים בטורים, לא ראיתי דבר. קיוויתי למצוא בקבוק מים מינרלים שאולי מישהו שכח, אך לבסוף הסתפקתי בהפקת רוק טבעי, מחתרתי, שבלעתי בסתר מול עיניה הגדולות ואוזניה הארוכות של המורה חנה. לא, אני לא רוצה להתנדב למשימה ההזויה הזאת, אני לא רוצה לדבר מול כיתה של ארבעים ילדים מפונקים ורעשניים… פתאום צלצול ההפסקה הגדולה התערבב עם הרעש של הילדים הצורחים ועם המשפט האחרון שהמורה חנה הספיקה להטיח לעברי: "אבא של אילה, אבא של אילה, אני אתקשר אליך". ברחתי אל חצר בית הספר ומשם עליתי בריצה מהירה על המדרכה לכיוון המכונית שלי.

ואז, ביום גשום אחד לפני יומיים, מצאתי את עצמי מול שמונים העיניים של תלמידי הכיתה של בתי. בקצה הכיתה, על כיסא תלמיד, ישבה המורה חנה. אני לא באודישן. אני לא באודישן. אני אהיה עצמי. אני אזרום. אני יכול. אני אוכיח להם שאני מורה כבר שנים רבות ויש לי בטחון מדהים לעמוד מול תלמידים, אני אוכיח להם שאני גם אבא עולמי. השקט שהשתרר רמז לי שאני חייב לדבר. כיחכחתי בגרוני כדי לגנוב עוד כמה שניות. "הממ…הממ", … לפתע מטוס מנייר חצה את השמים של הכיתה והגיע עד ברכי הרועדות. אחריו הגיעו עוד ארבעה מטוסים וכולם נחתו בדיוק כשהמורה חנה הרכינה את ראשה לכיוון יומן הכיתה בו היא מילאה סימני וי אדומים בתוך משבצות זעירות. "הממ…" כיחכחתי בפעם השלישית, ואז החלטתי שאני מוכן להראות לחרצופים הקטנים מי אני. הרמתי מטוס נייר שנחת קודם לכן על רגלי, הגבהתי אותו מעל ראשי גבוה, עשיתי תנועות באוויר, כאילו התכוונתי לזרוק את המטוס בחזרה לכיוון שלהם. כן. כן. כן. אני רוצה להעיף מטוסי נייר על זבי החוטם המתבגרים האלה ועל המורה חנה ועל כולם. זרקתי את אווירון הנייר לחלל החדר. השתרר שקט. כל שמונים העיניים של התלמידים המופתעים, כולל העיניים הפעורות של הבת שלי, התבייתו לא על המטוס שהעפתי, אלא על פניה חמורות הסבר של המורה חנה. עכשיו, עכשיו זה הזמן לרדת מהעץ הגבוה שעלית עליו, עכשיו תיסוג מהכל ותגיד שאתה לא מרגיש טוב, תתנצל וצא מהכיתה כל עוד נשמתך מורגשת בחלל הפה. אבל פתאום שמעתי את עצמי מצייץ בקול גבוה, קול של מורים, ממשפחת הקולות הצפצפניים של המורה חנה: "כמו שאתם רואים, ילדים, אפשר בקלות לקחת פיסת נייר, לקפל אותה לאווירון, והופ… להעיף באוויר"… שקט של פחד השתרר בכיתה. פתחתי את הפה שלי ובמקום מילים יצאו לי תנועות של פה של דג נושם במים. אני מנסה להגיד מילה ולא מצליח. לבסוף, אייכשהו התעליתי על עצמי והתחלתי לדבר.

סיפרתי לילדים על החיים שלי לפני שמונה חודשים, על הקושי לעלות שש מדרגות לקומה השניה בה נמצאת הכיתה שאני מחנך ואיך התלמידים שלי היו שואלים אם אני מרגיש טוב כשהם היו רואים טיפות זיעה על המצח שלי. סיפרתי על הקושי לעשות פעולות פשוטות כמו להתכופף, לשרוך שרוכים, לא לנשום בחופשיות לילות רבים. בקיצור, סיפרתי הכל והילדים היו בהלם מהסיפורים שלי ומהחיים שלי ואיך הם נראו במשקל 128 קילו ואיך הם נראים עכשיו פחות 21 קילו. לבסוף סיימתי להוציא הכל. זהו! הוצאתי הכל. ילד אחד הרים יד והתחיל לשאול: "המורה", עצרתי אותו ואמרתי: "בשבילך אני יוסי, אבא של אילה", אבל הוא המשיך: "המורה יוסי, אבא של אילה, יש לי שאלה. איך מצליחים להוריד 21 קילו ואיך עושים את זה כשאתה יודע שאתה צריך לרדת עוד 21 קילו.?".

שמתי לב שהילד ששאל את השאלה היה בעל עודף משקל נכבד. פתאום הרעיונות שלי התחילו לצאת מהראש ולעוף ממנו כמו מטוסי נייר לכיוונים מאוד לא צפויים. "הפרחים נושרים, למרות שאנו אוהבים אותם, והעשבים צומחים למרות שאנו שונאים אותם", אמרתי, והתפלאתי שמהפה שלי יצא משפט כל כך פתגמי כזה. זה כל הסוד, אמרתי לילד ולכיתה. "הסוד הוא פעם אחת לקבל את עצמי באמת כאדם לא מושלם, עם חולשות, ואפילו עם קלקולים", אמרתי, והמשכתי לפתח את הנושא. אמרתי שהסוד זה גם לקבל את העובדה שהדברים שאנחנו אוהבים, יכולים לנשור ולנבול כמו הפרחים, ואילו הקשיים יכולים לצמוח, למרות שאנחנו לא אוהבים אותם, כמו העשבים. ברגע שמקבלים את העובדה הזאת, מצליחים. "ידעתי להתכונן מראש לעשבים השוטים האלה, ידעתי להתארגן למפרע ולתקוף את הבעיות והקשיים עוד לפני שהם צמחו. תבינו, לעשות שינוי זה כמו להטיס בואינג, לא כמו להעיף מטוסים מנייר. צריך לגייס את כל הכוח, המון המון כוח כדי להמריא. ולפעמים אתם צריכים לגייס טונות של כוח רצון כדי להתנתק מהאמונות שלכם שמדביקות אתכם לקרקע ועוצרות אתכם מלהמריא. ואחר כך, כשאתם למעלה, אתם צריכים לשמור על יציבות, להשגיח שאתם בכיוון הנכון, בגובה הנכון, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי. ככה זה עם תוכנית הדיאטה שלי, שכוללת בדיוק את כל המיומנויות של טייס. למעשה, אני עובר קורס טייס. שמונה חודשים אנחנו – קבוצת התמיכה שלי ואני – עוברים קורס טייס. אנחנו בכל שבוע מגייסים את כל הכוח והאמונה בעצמנו, וממריאים. ותבינו, מטוס לא תמיד נמצא באוויר. הוא גם נוחת. יש עליות ויש ירידות. זאת לדעתי כל חכמת השינוי על רגל אחת: להניע בכל כוח הרצון והאמונה את מטוס החלומות שלכם, ואחר כך להרפות, להנות מהנוף השמיימי, ואז לנחות. לאט לאט. ושוב להמריא, ושוב לנחות. זה הכל.".

אני לא זוכר בדיוק מה היה המשפט האחרון שסיימתי איתו, אולי משהו נדוש כמו "אל תפחדו להעיף את מטוסי הנייר המיוחדים שלכם"… אבל כן זכרתי בפרוטרוט את ריח הקוטג' החמוץ שנדף מהמורה חנה כשהיא חיבקה אותי לשלום ואמרה קרוב לאוזני: "אבא של אילה, אבא של אילה! מעולם, אבל מעולם לא זכיתי לשמוע הרצאה כל כך נהדרת על מטוסים!".

לדף הפייסבוק שלי