הדבר הראשון שקופץ מול העיניים כשבאים מתל אביב לכביש הערבה הוא התמעטות הצבע הירוק. לרוב אני מרגיש מין הקלה כשאני יוצא לחופשה, אבל החופשה הזאת נולדה ביום בו התבטלה פגישת הקבוצה לרגל חג הסוכות, כך ששמחת החופשה היתה מהולה בענני עצב קלים. וכך, בדרך לאילת, הרקע היבש של הנוף הדגיש את האפור של העננים העגמומיים, ובכל זאת, כשנכנסתי לעיר, ראיתי את ההרים שמעל אילת עומדים עם שפע צבעי האדום והרגשתי שאני עומד מול סלעים ראשוניים המביעים אמת נקיה ובלתי מכוסה. המחשבה הראשונה שהצלחתי לחשוב היתה שיש בי מין צורך טבעי לשנות מקום. שינוי המיקום כזרז לשינוי פנימי. וואו, התרגשתי לעצמי וחשבתי שחופשה לא מתוכננת יכולה להיות אופציה טובה לחזק את המוטיבציה שלי לעמוד בתוכנית. וככה ארגנתי את ערכת הטיולים שלי הכוללת כריכים, ירקות, ביצה קשה, חטיפים מותרים והרבה מים.

ענן כבד של עשן סיגריות קידם את פניי כשנכנסתי בדלת המסתובבת ללובי המלון. גבר בגיל העמידה שכב מול הכניסה ללובי על כורסה דו מושבית. מתחת לראשו היתה כרית ביתית שככל הנראה הוא הביא מהחדר. רגליו היחפות והשחורות מלכלוך טיילו לאורך ריפוד הבד הקטיפתי, בשעה שפיו הפריח בחלל הלובי טבעות עשן. עיניי התמקדו רק בגבר האחד הזה, אבל בלובי היו עוד עשרה ישראלים במצבי מנוחה דומים לשלו. "זה לובי זה?", שמעתי את עצמי מעביר ביקורת בלחש על נורמה שכנראה מאוד מקובלת בבית המלון (היוקרתי) הזה. מאחורי פסנתר הכנף שעמד בקצה הלובי עמד קיר. על הקיר היה תלוי שלט בגודל A4 ועליו נכתב באותיות שחורות "העישון אסור". כשפניתי לפקידת הקבלה של המלון והסבתי את תשומת ליבה לפשעי העישון המתרחשים ממש מול עיניה, היא אמרה: "תודה שאמרת לי". איזה יופי, חשבתי בדרכי למעלית, באילת – יש עם מי לדבר.

אחד מדברי הנוי היפים שנמצאים בביתי הוא מזרקת מים מלאכותית. 24 שעות ביממה תקתוק המים החיים מזכיר לי לא להפסיק לזרום ולהירגע. אבל בחדר המלון שלי לא זכור לי שצריכה היתה להיות איזו מזרקה, אז מאיפה לעזאזל נשמע הטיפטוף המרגיז הזה, שאלתי את עצמי בעצבנות. טוב, לא היו הרבה ברירות, אם זה לא נמצא בחדר, זה צריך להיות בשירותים. פתחתי את דלת השירותים והטיפטוף נשמע חזק וברור יותר ויותר. הסתבר לי שכפתור האסלה היה תקוע ומישהו שלחץ אותו קודם חזק מדי, תקע את הכפתור עמוק בפנים וכך נוצרה מזרקת מים בלתי צפויה. לקחתי את מפתח הדלת ועם הקצה החד שלו ניסיתי למשוך את הכפתור התקוע, אבל מהר מאוד השלמתי עם המגבלות הטכניות שלי. החלטתי לחייג 0 כדי להזמין את איש האחזקה לתיקון המטרד. "תודה שאמרת לי", השיבה באדיבות הפקידה מהצד השני של הקו. באילת – יש עם מי לדבר, אמרתי שוב לעצמי בפעם השנייה בשעה הראשונה לשהותי באילת. בינתיים, עד שיתקנו, אצא לי לסיור בעיר, אנשום את ההרים ואקבל בעליזות את צבעי הערב היורדים.

בטיילת המפורסמת של העיר, פתאום, כשבחור מלוכסן עיניים דחף לי ליד כרטיס ביקור עם בחורה עירומה שמציעה מסאז' מפנק, שמתי לב שאני נמצא עמוק עמוק בין דוכני הברד וקעקועי החינה בטיילת של אילת. הדחיפות של האנשים, הרעש, הריחות, גרמו לי להרגיש שאולי החופשה הזאת היא בזבוז נוראי…  לא. ברגע זה אתה מפסיק! אמרתי לעצמי בנחישות, כשתחזור לגוש דן יהיה לך מספיק זמן להתיאש. תתעשת! עכשיו אתה בחופשה! קניתי ברד ענבים בכוס מפלסטיק (על חשבון כפית הריבה היומית המגיעה לי) כדי לעודד את עצמי. התיישבתי למצוץ את הקרח האדום מול הרי אילת שהתערבבו עם צבע הברד וגווני הלילה המסתורי. התחלתי להאמין שאילת היא לא רק עיר תיירות דרומית, אילת היא קונספציה חדשה המשנה את כל התפישה של מה זה להיות ישראלי. זה נכון שהדבר שמניע אותי הוא מין חתירה לאמת, וגם בסתם חופשה אני מחפש אלמנט סמוי של איזושהי אמת. אפילו בתוך המילה "חופשה" אני מוצא את מילת הצופן "חיפוש": איך להיות אדם יותר טוב, יותר משוכלל, יותר שלם, שיודע לקבל את קשיי היומיום כהווייתם, כמו שאני יודע לקבל את היופי של הרי אילת האדומים.

אילו הייתי יצור רוחני בלבד, הייתי מסתפק ביופי המדהים של הרי עקבה הצומחים מתוך הים, שוניות האלמוגים, ריף הדולפינים, בלה בלה בלה. אבל מה לעשות שאני גם יצור גשמי הזקוק לאוכל ולמקום לישון בו בשקט ובבטחון? התחלתי לחשוב על חזרה למלון. כשהמונית עצרה לידי בחארקה מפחידה, עדיין הייתי מאוהב ברעיון שבאילת יש איזושהי השגחה אלוהית שגורמת לאנשים להיות כל כך אדיבים, נחמדים וטובים ושתמיד מקיימים את העקרון של "יש עם מי ל לדבר". אז זהו, שבהמשך התברר שלא ממש היה עם מי לדבר. נהג המונית המיוזע שהתקמצן להדליק את המזגן, עישן מלבורו וצרח לעברי: "תיכנס כבר!". בחדר המלון מזרקת השירותים לא תוקנה והמזגן הרעיש כל כך עד שהחלטתי לפתוח חלון. רוח חזקה נכנסה והעיפה את שולי הווילון למרכז החדר כמו נדנדה. עצרתי את תנועת הווילון עם הכסא היחיד שהיה בחדר. וכך שכבתי לי על המיטה מתבונן ברוח שעשתה בטן לווילון. בכל פעם שהרוח נשבה לתוך החדר, הבטן של הווילון גדלה. כשהרוח הפסיקה, הבטן קטנה עד שנעלמה. וכך הבטן של הווילון עלתה וירדה עד שנרדמתי.

אבל אתם יודעים איך זה, צריך לנסוע חמש שעות, ואחרי זה לעמוד מול כל החלומות והתשוקות שהעיר אילת טובה בהן, ואז, כשהעיניים נפוחות מכל האטרקציות והפעלולים של המלונות, היאכטות והמנות הבלתי מותרות, אופציית החופשה הופכת להיות לא יותר מאשר וילון שעושה ריקודי בטן לצלילי המים הזורמים בשירותים המקולקלים. טיפש שכמותי, איך התפתיתי לרעיון החופשה לבד. בטח, בכיף, זה ינקה לי את הראש, אמרתי לאשתי. אולי עשרים פעם אמרתי לעצמי "כוססאמק אני כאן בחופשה בגלל שהמתנ"ס סגור בסוכות!", אבל זה לא עצר את הבטן של הווילון שהתנפחה מרוב צחוק על מעשה הטפשות שלי – פתי שכמותי – יושב לבד בבית מלון חצי יוקרתי ששולם בדיל דרך האינטרנט. אבל תגידו לי אתם, מה יכולתי לעשות כשהילדים שלי הדפיסו עבורי דף עם מסגרת של לבבות אדומים ובתוכה כתבו באותיות צבעוניות:  "מתנה לאבא – חופשה באילת", ומתחת לכותרות הצבעוניות הדביקו תמונה של דולפין עומד על הזנב, מפתה כל מי שמסתכל עליו בחיוך ענקי ומאושר – האם מישהו היה יכול לסרב למתנה המשפחתית המתוקה הזאת?

אבל אז קרה דבר מעניין. קמתי, פתחתי את הווילון לרווחה וחזרתי לשכב במיטה. ראיתי שוב את הרי אילת והפעם מבעד לחלון. ההרים המדהימים עמדו מולי כאילו הם רצו להגיד לי משהו. חשבתי, אוף, כמה כוח רצון צריך כדי לעמוד בתוכנית יום יום, שנה אחר שנה, כל החיים. כמה רצון צריך בשביל להניע את כל השינוי הזה. ואז הסתכלתי מהחלון על מי ים סוף המלקקים את הרי אילת האדומים, ולרגע התקשיתי להאמין! הסתכלתי שוב ושוב על ההרים, אלוהים! לרגע היה נדמה לי שגם ההרים זזים! כן, בחופשה הכי לא מתוכננת באילת, כששכבתי על המיטה ובהיתי בהרים הנשקפים מהחלון של המלון והרוח הנעימה שנשבה מההרים עשתה בטן לוילון, והבטן של הוילון ליטפה לי את כפות הרגליים, באותו רגע הבנתי שכל השינויים הכי הגדולים מתחילים אם מאמינים: אם מאמינים, אפילו ההרים זזים.

לדף הפייסבוק שלי