שעון הקיץ השתנה, אוף, כמה חד וכואב הפער בין היום לבין הלילה, הפער הזה, האיום והנורא, לא משאיר לך ברירה. אתה חייב לבחור באיזה צד אתה: בני האור או בני החושך. זה עד כדי כך פשוט. החדשות הטובות הן שלכולנו יש זכות בחירה בהיותנו בני אדם. בבוקר אני שמח יותר, קם ליום נוסף של התוכנית, פורס לחם קל, חותך ירקות, אורז יפה יפה הכל, (כשאני כותב "פורס", "חותך", "אורז" – אני מתכוון לאשתי) ויוצא מאורגן ומתוקתק לעוד יום בהיר עם תיק אוכל שחובק בתוכו את כל האפשרויות וששומר עלי מכל משמר. מה יש בתיק הזה? שני כריכים לעבודה, סגורים הרמטית, ירקות מגוונים ארוזים בנפרד בקופסת גבינה אטומה מהעידן של גבינות ה-30% שהייתי קונה פעם ושעכשיו אני משתמש באריזה ההיא כזכר לימים ההם… מה עוד יש בו? חטיף 70 קל' של תלמה, בקבוק מים, ביצה קשה על כל מקרה ש.. אח, איזה יום יפה! מה עוד צריך הבנאדם כדי להתחיל יום עבודה חוץ מחוק וסדר של מה מותר ומה אסור, תגידו, באמת, מה צריך יותר מזה?

ואז מגיע הלילה. שיקאגו! איש הישר בעיניו יעשה! לא שלטון ולא חוק. הפער האיום והנורא הזה בין היום לבין הלילה מדגיש לי כמה זה הרבה יותר ברור על מה אנחנו נלחמים. עכשיו, כשראינו את האלטרנטיבה שחוקי התוכנית יכולים להיות מופרים בחסות הלילה, אנחנו מוכרחים עוד יותר להיות נחושים, לאחד את הכוחות ולחזור לעניינים. כי הלילה אסור לו שינצח את היום, חייבים לחזור לסדר ולכללים הברורים של מה מותר ומה אסור. זאת אומרת שבעצם התוכנית שהיא המסגרת המארגנת שמכניסה סדר בבלאגן, היא"שלטון החוק" שלנו, ובזה שאנחנו מקיימים את החוקים והכללים שבה,  בהחלט אפשר לומר שאנחנו נבדלים מהחיות: בניגוד לחיה, לנו יש יכולת לבחור את הדרך הנכונה, האם לקבל את שלטון החוק של התוכנית או האם להפר אותה.

אבל לפעמים (ותודה לאל, שלפעמים) נדמה לי שאני הבן של חווה שבחרה במודע להפר את החוק האלוהי לא לאכול מהעץ הכי אטרקטיבי שבגן. ולא רק שאלוהים אסר על אדם וחווה לא לאכול מהעץ ההוא, הוא גם הסביר להם למה:"לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.". כשאני בוחר להיכנע לפיתוי שרובץ כל שניה על פתח הדלת שלי, המשמעות של זה היא שהפיתוי שולט בי ומשחרר את האינסטינקטים החייתיים שבי… ואתם שואלים, מהו בדיוק הפיתוי הזה? זהו הנחש הפנימי שתמיד נמצא בתוכי ושאני מאפשר לו לשבש את הבחירה הנכונה שלי. ותמיד הפיתוי של הפתן המפתה הזה מתגנב לו בהסח הדעת. בערמומיות. החרא הזה מסוגל להביא אותי למצבים בהם אגרום נזק לעצמי מבלי שארגיש שהוא מעורב בהם כלל. היצור המכוער הזה יודע להשתמש בטיעונים רציונליים לכאורה, ובאמצעותם הוא מחדיר לתוכי לאט לאט את הארס חסר ההגיון שמשבש לי הכל. בדיוק כמו הנחש שהצליח לשבש את ההגיון של חווה.

ובמה בסך הכל חטאה חווה, האם בשל כך שעברה על האיסור? לדעתי, חווה חטאה בכך שהיא אכלה מהפרי של העץ ולא אכלה את העץ. העץ הוא האמצעי להגיע אל הפרי, הוא הדרך להגיע למטרה, העץ הוא החינוך הממושך והלמידה היומיומית והחווייתית. לעומת העץ, הפרי הוא המטרה. התוצאה הסופית. השורה התחתונה של הידע. המסקנה. אדם וחווה רצו קיצור דרך. הם רצו לאכול מהפרי ולהגיע ישר למסקנה. בלי שום תהליך של למידה וחינוך. הם היו יכולים לאכול את העץ, אבל לאכול עץ לוקח שנים, ואילו לאכול פרי זה שניות, ולכן הם בחרו בקיצור הדרך ואכלו את הפרי.

בנקודה הקריטית הזאת אני רוצה ברשותכם להרחיב מעט על ההקבלה בין הנחש לבין השכל שלנו. הנחש מפותל, ערמומי וממית. ובכך הוא דומה לשכל שלנו: אנחנו מסוגלים לנחֵש מה יקרה ומה יהיה בכלל לא על סמך מחקר ועובדות. לנחש זה לעשות קיצורי דרך, זה לפתל ולסבך את ההגיון הישר ולחשוב שאנחנו מסוגלים לחשוף את הידע הנעלם באמצעות ניחוש מהיר וקל. לנחש זה בדיוק ההפך מללמוד, זה ההפך מלהתחנך, כי ללמוד ולהתחנך לוקח המון זמן, שבועות, חודשים, שנים, ולנחש זה בשניות. כשאנחנו מתבססים על ניחוש ולא על עובדות, לפעמים קבלת החלטות על פי ניחוש שכזה יכולה להמית. אולי במעבר בין היום ללילה, באיזור הדמדומים, כשאנחנו עייפים ולא מרוכזים, זה הרגע בו אנחנו מתפתים לחפש קיצורי דרך, וזה הרגע, בו אנחנו עלולים ליפול בידי הנחש. אמא'לה! אוף, ואני רציתי רק דיאטה קלה, לרדת 40 קילו וזהו. עכשיו מסתבר שבעצם רציתי לאכול את הפרי הקל,  בלי החינוך הקשה והממושך של אכילת עץ הדעת…

ועוד משהו שהייתי רוצה להבין אם כבר מדברים על אדם, חווה והנחש. אם אי אפשר לאכול מהפירות של עץ הדעת, אז איך אוכלים דעת?

אם בוקר אחד הייתם פותחים את החלון ומגלים עץ יפיפה אבל רעיל עומד לתפארת בחצר הבית שלכם, מה הייתם עושים? משפחה נורמלית היתה סוגרת את הילדים בתוך הבית, עד שמישהו מהעיריה היה מגיע לסלק את העץ הרעיל מהחצר. אבל יש עוד אפשרות. אני מסתכל על העץ הממית, ויכול לחיות חיים מלאים וארוכים מבלי לטעום ממנו פרי אחד, ובכל זאת אני יכול ללמוד ממנו המון. ההתבוננות בעץ הרעיל יכולה להרחיב לי את הדעת ולגלות לי עולמות חדשים, יום אחר יום, חודשים ושנים. אפשר לחיות בשלום עם עץ רעיל גם בבית עם ילדים: ניתן לגדר את העץ, כך שהילדים יהיו בטוחים, ועם זאת ניתן יהיה גם ליהנות מריחו ומיופיו של העץ, אפשר יהיה להפיק מפירותיו תרופות, ליהנות מהצל שהוא מפיק ואפילו להתייחס אליו כאל דחליל טבעי שמונע ממזיקים אחרים לפגוע בשאר צמחי הגינה. וזה הסוד שגיליתי על אכילת עץ הדעת, מבלי לאכול מפריו. דעת לא צריך לאכול. דעת זה למידה, דעת זה חינוך. והדרך לאכול למידה וחינוך היא לא באמצעות הפה אלא באמצעות העיניים על ידי התבוננות, כמו שבני ישראל נרפאו ממכת הנחשים במדבר, זוכרים את הסיפור?

פעם אחת בני ישראל התלוננו על האוכל והשגרה שלהם, תכל'ס לא היה להם בכלל רע, אבל הם היו משועממים והחליטו להתלונן בפני משה כנגד התנאים. אלוהים לא אהב את זה, והוא החליט להעניש אותם במכת נחשים. מלא נחשים התרוצצו על הרצפה, ומאות ואלפי אנשים ננשכו ומתו מהנחשים. משה המציא תרופה למכה. הוא יצר נחש מנחושת ותלה אותו על מוט גבוה. ההתבוננות בנחש הנחושת ריפאה את האנשים שנפגעו מהנחשים. זה נשמע הזוי, אבל אם חושבים לעומק, זה יכול להיות מרתק לענות על השאלה, איך נחש עשוי נחושת יכול להועיל לאדם הננשך ע"י נחש אמיתי?

הנחש מנחושת אינו המקור לריפוי אלא הוא האמצעי להסב את תשומת ליבם של בני ישראל לאמונה שבתוכם. האמונה שמסוגלת להעיר את כוחות הריפוי הטבעיים הקיימים בתוכנו. הנחש מנחושת הוא לא יותר מאשר סמל. אלוהים ביקש ממשה לשים נחש פסל מנחושת על מקל גבוה, ובכל פעם שמישהו ייפגע מהנחשים האמיתיים, עליו יהיה להרים את הראש ולהתבונן בנחש הנחושת שצמוד למקל הגבוה. מעניין שזה דווקא מקל, ועוד יותר מעניין שזהו מקל גבוה. הנחש מפותל, וכדי להצמיד אותו למקל ישר, צריך ליישר את הנחש. צריך להפוך את השליליות של הנחש למשהו חיובי וישר. צריך ליישר את העקמומיות של המחשבות הרעות על גבי המקל הזה, ולחזור להגיון הישר והבריא. הנחושת היא חומר טוב ליישר נחש פסל, כי היא ניתנת לריקוע, וכל פיתול ניתן ליישר בקלות. אבל הנחושת גם מסמלת את תכונת הנחישות של האדם, לקחת אחריות על חייו, על הריפוי שלו, להחליט זהו! חדלתי לעשות קיצורי דרך ופיתולי מחשבה מזיקים. אני חוזר לדרך הישר, ובנחישות אני אשמור שהנחשים הפנימיים שלי יישארו תמיד ישרים. המקל הגבוה עליו הוצמד נחש הנחושת מסמל בעיניי את ההתבוננות.

נחש ממית, זוחל על העפר, על הרצפה, ובאופן טבעי אנחנו מביטים לכיוון הרצפה, למטה, מבטים של פחד, דאגה, חוסר וודאות, מאיפה יבוא הנחש ויתקוף. זהו הנחש האמיתי והרע, הנחש המפותל והלא ישר שאורב לנו בכל צעד של התוכנית. הנחש שמושך אותנו למטה, שמדרדר אותנו לעשות מעשים לא מותרים. אבל ניתן ליישר את הנחש הממית הזה באמצעות הנחש המחיה. נחש הנחושת הוא נחש מחיה. הוא צמוד למקל הגבוה, וכדי לראות אותו אנחנו חייבים להרים את המבט למעלה, גבוה, להרפות מהרצפה ומהתחתית, לוותר על הפחדים כדי להתבונן בנחש התלוי על המקל הגבוה: הנחש הישר, הנחש שהתיישר, שניתן לאילוף, הנחש שעשה שינוי. הנחש המחיה שהיה פעם בעברו נחש ממית. ואנחנו מרימים את המבטים שלנו אליו, משתאים ביראה, בכבוד, כי וואלה החתיכת נחש הזה עשה כברת דרך ראויה עד שהתיישר. זה לא פשוט להתיישר כשכל החיים אתה רובץ על גחונך בבוץ של החיים.

אז איך אוכלים עץ? לוקחים נחש מנחושת, מיישרים אותו על מקל ומתבוננים בו. לא רגע, לא שניים, שעות, ימים. לפעמים שנים. הנחש המיושר על המקל הוא הסמל לאמונה. האמונה הישרה והטובה המנוגדת לשכל המפותל. הנחש המיושר הוא הדעת האמיתית שאלוהים התכוון שנאכל ממנה באמצעות ההתבוננות. וההתבוננות זוהי החוכמה. חוכמת הדעת. אכילה מעץ הדעת היא אכילת עץ על ידי התבוננות בו. אנחנו מתבוננים בדברים כי אנחנו מעריכים אותם, כי אנחנו מאמינים להם ומאמינים בהם. כמו תרנגולת שיושבת לדגור ואיננה זזה ממקומה במשך 20 ימים ולילות, גם אם זה לא ממש נוח לה. היא יודעת שביום ה-21 יבקעו האפרוחים. זהו סוג האמונה שהכרחי בתהליך השינוי. אתה עושה את השינוי גם כשאתה נתקל בקשיים (נחשים), כי אתה יודע שביום ה-21 יבקעו האפרוחים. בעברית המילה "שינוי" מכילה בתוכה את רעיון השינון, החזרה הנחושה והמתמדת על הפעולות הפשוטות של התוכנית שיש לעשות, לתרגל שוב ושוב, לשנן. האמונה היא עץ הדעת, וההתבוננות בעץ האמונה הזה היא זו שיכולה להפוך כל נחש לנחישות.

לדף הפייסבוק שלי