1. האם אנחנו באמת חופשיים, או שאנחנו בעצם קשורים באזיקים לקבוצת התמיכה?
אנחנו מתמסרים לאזיקי הקבוצה שלנו בלב שלם. האזיקים האלה, הם אנחנו. וזה בעצם הדבר החשוב. הדבר שאסור לשכוח. כשאנחנו מביטים קדימה, אל החיים יפים והבריאים יותר,  אסור לנו לשכוח את העבר ללא קבוצת התמיכה. מי ששומר עלינו בסופו של דבר אלה אנחנו, ורק אנחנו. כי בלעדינו הקבוצות האלה לא היו קמות לעולם. הן קמו כי אנחנו קמנו. אנחנו זיהינו את הבעיה. אנחנו לקחנו אחריות. לרגע אני עושה דין וחשבון קטן מול המראה. אני מוציא תמונה מהארנק ומסתכל עליה. תמונה שלי מלפני חצי שנה, אני נבהל. זה אני? איך יכול דבר חסר שליטה שכזה לשמור על ילדיו האהובים כשהוא לא יכול לשמור על עצמו? אני מסתכל על הפנים הנפוחות שבתמונה, אני מסתכל על הפנים הנשקפות מהראי, ואני מזועזע. כזה הייתי? אני נודר נדר לקראת השנה החדשה: אני מתחייב להמשיך להיקשר מרצון לאזיקים הנפלאים האלה של הקבוצה שלי. לא לוותר. לא לוותר על הצליל הנעים של אזיקי הקבוצה הקשורים לרגלינו, לידינו, לא לוותר על נקישות אזיקי הזהב המחברים גוף אל גוף, נפש אל נפש, לב אל לב. לעולם לא אוותר על הצליל הנעים של אזיקי הקבוצה ששומרים עלי שלא אירדם פתאום, שמעירים אותי יום יום, דקה דקה, שוב ושוב.

2. עד כמה קשה התוכנית שלי?
אני שונא את ההצהרות החגיגיות, הצהרות שנותנות לאנשים להרגיש נורא טוב עם עצמם, אבל בו זמנית, בשניה שהם מצהירים בקולי קולות,  "קשה לי, מאוד קשה לי, אבל השבוע אשתדל לחזור לתוכנית",  אני מרגיש שאותו פה שהכריז "קשה לי" יפצפץ ויטחן  חפיסה מהשחור, המתוק השטוח והמלבני. לשמור על תוכנית זה דבר קשה. אז מה. גם לגדל ילד זה קשה. הכי קשה. אז אנחנו לא מגדלים ילדים? ואחרי הקשה הזה של גידול ילד אחד, האם אנחנו לא מביאים לעולם עוד ילד אחד? אם זה כל כך קשה לגדל ילדים אז למה אנחנו עושים את זה? מה, אנחנו אוהבים קשה? לא. אנחנו לא אוהבים את הקשה של גידול ילדים, אבל בכל זאת אנחנו מביאים ילד ועוד ילד, מכיוון שהתמורה מהילד שלנו היא מתוקה פי אלף מהקשה של גידולו. אותו דבר עם דיאטה. אני אוהב להגיד "התוכנית", כי זה לא רק דיאטה. דיאטה זה פחות קשה מתוכנית. תוכנית זה רחב יותר, כוללני יותר, עם מחוייבות גדולה יותר. תוכנית זה קשה יותר. כן. זה קשה, קשה מאוד. הכי קשה. אז מה. ככל שהתוכנית קשה יותר, התמורה שנקבל תהיה פי אלף מהקשה הזה. צריך לתת לקשה הזה לשקוע, וצריך לאסוף את הכוחות לעוד קשה, ועוד קשה. אני אראה לקשה הזה מה זה. אני לא הולך לשום מקום! אני אעמוד כאן מולו ואם צריך אני אהיה מוכן ומאורגן להילחם בקשה הזה. אני מתחייב לא ללכת לשום מקום קל. מקום קל זה קיצורי דרך, זה לא תוכנית. יש לי בן ובת, שיהיו בריאים. אבל הילד השלישי שלי, והכי קשה לגידול, זה ילד התוכנית. אוף, כמה קשה גידולו של בן הזקונים הזה. אבל אני לא הולך לשום מקום. אני יודע שהימים של הקשה הזה יחלפו, או שיתמעטו, ומה שמחזיק אותי לעמוד עכשיו מולו זה השמחה והאושר שאקבל מהילד הקשה הזה, ילד שאשמור עליו ואטפח אותו עד שיהיה לנער עצמאי, ואחר כך יהפוך לבוגר בעל לשליטה עצמית, איש שעומד ברשות עצמו.. אח, כמה שאני אוהב את הילד המקסים הזה! בכל שבוע, כשסופר נני, מנחת הקבוצה שלי, עדינה, המומחית לגידול ילד התוכנית שלי, שואלת אותי על המאזניים "יוסי, איך היה", ואני עונה לה "היה קשה", אני יודע שהצלחתי. כי אם היה קל, בטוח פישלתי. אין שום דבר קל בלעשות את התוכנית. קל זה קיצור דרך, קל זה עוקף תוכנית. אני לא רוצה קל. אני רוצה קשה. אני אוהב קשה.

3. המטרה או הדרך?
אילו המטרה הייתה חשובה, אז למשל כולנו היינו אוכלים את המנה המותרת, בהנחה שהיא פרוסת עוגה, ככה: היינו פותחים את הפה, זורקים לתוכו ביצה טריה, סוכר, קמח, שמן ומים – ובולעים. זו המטרה: שיהיו בקיבה תוך שניות כל המרכיבים של פרוסת עוגה העומדת בכללי המנה המותרת. זוהי המטרה ללא הדרך. אבל אנחנו לא עושים ככה כמובן. אפילו בפרוסת העוגה המותרת, בלי שאפילו נהיה מודעים לכך, אנחנו מעניקים חשיבות לדרך. אסביר את עצמי. תסתכלו כמה ערכים יכולים להיות  בדרך בה אנחנו אוכלים את המנה המותרת:  יש תכנון, יש התארגנות, יש ראיה קדימה, יש בחירה בין אפשרויות, יש שליטה, יש רגש ויש אהבה. כמה הרבה יש בדרך, וכמה מעט ועלוב יש רק במטרה.
ראשית, אני מתכנן ביום ראשון, שאני ארצה לאכול פרוסת עוגה כמנה המותרת שלי ליום שישי לפנות ערב. שנית, אני בוחן את האפשרויות שלי לעשות זאת. יש כמה: להכין בבית, לקנות בחוץ ולהביא הבייתה, לאכול בבית קפה. השבוע, מכל האפשרויות האלה, בחרתי לקנות שתי פרוסות עוגה מוכנה, פעמיים קפה הפוך בכוס חד פעמית, וביקשתי שיארזו לי את כל החבילה לקחת. תיכננתי לשבת עם אשתי (כמה רומנטי) על הספסל בטיילת מול הים (אני גר מול הים), וכמובן להעניק לעצמי את הפרס רק אחרי הליכה רצינת בטיילת, לפנות ערב, מול השקיעה המדהימה, בהתחלפות בין החול לשבת, יש מין קסם כזה, קדושה, וזה בדיוק הרגע שאני רוצה להיות במערכת יחסים עם העוגה שלי. וגם חשבתי על סוג העוגה. התלבטתי בין עוגת שמרים פשוטה עם נגיעות של קינמון שאני מאוד אוהב, לבין עוגת דבש. אני לא מת על העוגות עם הקרם והקצפת, לא שאני מתנגד להן, בהחלט דעתי עליהן טובה מאוד, ואף אני מעריץ סמוי שלהן. אבל גם במסגרת המנה המותרת, אני מעדיף נפח וגודל של עוגות שמרים לעומת הפרוסה המכווצת עם הקרם והשוקולד. עוגת שמרים מחליקה לי פחות מהר בגרון, זה לוקח לי זמן רב יותר ללעוס את זה, זה נותן לי תחושה מלאה יותר, זה כזה מין טריק לא הוגן לקיבה שלי, ככה שעכשיו במסגרת המנה המותרת אני בתקופת עוגות השמרים.

אבל הפעם, לקראת השנה החדשה בחרתי בעוגת דבש פשוטה. בלי הרבה קישוטים. עוגה שהניחוח שלה מזכיר לי את ראש השנה והחגים כשהייתי ילד. ניחוח שמחבר אותי לילדות שלי בנס- ציונה, כשעדיין הייתי ילד חמוד ורזה. כשעוד לא היו מבחר של עוגות כמו שיש היום. אני מתכנן לקחת ביס מהעוגה ושלוק מהקפה ההפוך, ולהיזכר באבא שלי זכרונו לברכה, שנפטר לפני שלוש שנים ממחלה קשה, ושבוע לפני שהלך לעולמו, שאלתי אותו אם הוא רוצה משהו, אם מתחשק לו משהו, והוא אמר לי "יוסי, אם לא קשה, תביא לי בבקשה עוגת דבש". אבא כבר היה במצב סופי, לא אכל מוצקים, הכל באינפוזיה. חשבתי לעצמי, איך הוא יאכל את העוגה הזאת? אבל זה היה המחזה הכי מדהים שראיתי בחיי: כשהבאתי לו את העוגה, ראיתי בן אדם, על ערש דווי, אדם שהמחלה גרמה לו לאבד צלם אנוש, אוכל באופן הכי אצילי עוגת דבש. הוא קירב את פרוסת העוגה בשתי אצבעות רועדות (היד שלו הייתה מחוברת לצינורות האינפוזיה), לאט לאט הרים את הפרוסה, חלק ממנה התפורר ונפל על השמיכה, וככה הוא המשיך להרים את העוגה לכיוון הפה, דילג על השפתיים, ואז נעצר מול הנחיריים שלו. ככה אבא "אכל" את העוגה האחרונה שלו. הוא אכל את הניחוח של עוגת הדבש. לרגע, למרות המחלה והסוף המתקרב, ראיתי את אבא מאושר, הדמעות זלגו מעיניו (ומעיניי) והרטיבו את קצה העוגה, ובמשך דקות ארוכות, בשקט הלבן והקר של בית חולים, ביד שקופה ורועדת, אבא הריח את זכרונות הדרך של חיים שלמים שעשה, חיים של אושר ושמחה, דרך חיים שלמה ומלאה נכנסה לרגע בניחוח הדבש של אותה פרוסת עוגה.

לדף הפייסבוק שלי