יש משהו מאוד הגיוני בביקורת. לכאורה, אתה מקבל היזון חוזר שעוזר לך להבין את עצמך, ובאמצעות ביקורת בונה, אתה אמור לבנות מחדש את הבנין המפואר שהתמוטט ממש לרגליך, ואם להיות יותר מדויק: הביקורת יכולה לעזור לנו לחזור למסלול התוכנית. האמת היא, שתמיד אהבתי את זה: יש משהו מאוד הגיוני ונכון, ואפילו אגזים ואומר, גם יפה, בכך שאנשים מתכנסים בכל שבוע כדי לבלות ביחד זמן איכות של התבוננות מעמיקה בהתנהגויות של השבוע שחלף. אבל בזמן האחרון אני מרגיש שחל פיחות משמעותי במעמדה של הביקורת הבונה והטובה. אם פעם הביקורת הבונה הייתה עשרה אחוזים מהדיונים בקבוצה, היום היא כמעט 95 אחוזים. היא לפעמים מרגישה לי מייגעת, ארכנית, ולפעמים כמו שאומרים נכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. זה מרגיש לי כמו לנבור כל הזמן מתחת למכסה המנוע בכל פעם שהאוטו משתעל טיפה. כמה אפשר לחיות מתחת למכסה המנוע?

פעם אחת, כשהייתי צעיר, רזה ויפה, לפני המון שנים, ביקרתי במסעדה בסקוטלנד, ואני זוכר שישבתי סביב שולחן נחמד וניסיתי להבין מה בתפריט. תוך כדי המתנה להזמנת המנה, הסתכלתי מסביבי על האנשים, על התמונות התלויות על הקירות, ולפתע נתקלתי בקיר מרכזי אחד במסעדה. על הקיר הזה היו תלויות המון מסגרות אבל בלי תמונות. התקרבתי אל הקיר הזה, וניסיתי לראות מה יש בתוך המסגרות. מסתבר, שבכל מסגרת יפה כזו, היה דף מודפס או כתוב בכתב יד, עם ביקורת שלילית של לקוח לא מרוצה שביקר בעבר במסעדה. לא ביקורת אחת, לא שתיים, לפחות עשרים ביקורות שליליות היו תלויות בגאווה בלב המסעדה! זכורה לי ביקורת אחת שאמרה: "לא אהבנו את הגודל של המנה העיקרית. היא הייתה קטנה מדי, לא כל כך טעימה, והתמורה לא הלמה את המחיר ששילמנו"… אני הייתי בהלם!  איך זה יכול להיות שהמסעדה עמוסה במבקרים, חלקם ממתין בתור שיתפנו מקומות, אם יש ביקורות כאלה שליליות? ולמה מנהלי המסעדה החליטו לתלות את הביקורות האלה כאילו היו תמונות יפיפיות במרכז המסעדה שלהם?

אני חושב שמנהלי המסעדה ההיא החליטו לא להתפלסף. לא לנבור מתחת למכסה המנוע של המכונית במשך שעות. הם התייחסו בשיא הרצינות לביקורת השלילית, תלו אותה במרכז המסעדה, ונראה לי שאם המסעדה מלאה בלקוחות, זה אומר שהם לקחו לתשומת ליבם את הביקורות. תכל'ס, לקוח חדש שנחשף לביקורות התלויות על הקיר, אומר לעצמו, מסעדה שתולה כאלה דברים על הקיר, יש לה מספיק יושרה, אמינות, ורצון טוב מאוד לשרת את הלקוח וגם להתחשב בהערות שלו.

ובחזרה לפגישות הקבוצה. אני חושב שהרבה פעמים אנחנו נוברים מתחת למכסה, מתפלספים ודשים באותם דברים, כמו מטופל שבא  אל הפסיכולוג ויושב אצלו במשך שנים בפסיכואנליזה שאינה נגמרת, ושום שינוי אינו קורה ממש. אני חושב שצריך לעשות עוד משהו. לפעמים, צריך להרפות. בהחלט צריך להבין, להתבונן, לשאול, ללמוד מנסיונם של אחרים, אבל יש רגע, שצריך לעצור ולהגיד, די!  הביקורת הבונה הזאת, הנבירה המתמדת הזו, נותנת לנו את התירוץ המושלם להמשיך הלאה עם הדרעק הרגיל: קיבלנו את המנה השבועית של הביקורת הבונה, עכשיו אפשר לחזור לשגרה. אנחנו, כשמנים, כבר מזמן הפסקנו לבחון את עצמנו ואת מעשינו בזמן אמת, אנחנו כבר לא שואלים האם הדבר שאנחנו מכניסים לפה הוא נכון וראוי. מה פתאום, למה, מה הקשר, קודם כל נאכל את זה, נחכה עוד כמה דקות, שיתעכל במעיים, ואז נוכל לעשות חשבון נפש כמו שצריך. והחשבון נפש הזה כבר יצא לי מכל החורים ובגלל זה גם אני מכריז על מחאה חדשה, ואשמח אם תחליטו להצטרף אלי: השנה/החודש/השבוע/רק היום – תמחקו את המיותר – אני לא מתכוון לחשוב על מה עשיתי, אני לא מתכוון לסכם ואני לא מתכוון להסיק שום מסקנה. אני פשוט אחיה את החיים שלי כאילו אין שום חשבון נפש בעולם בכלל. השנה, אנסה לחיות את חיי במטרה להימנע עד כמה שאפשר מחשבון הנפש הבא: למה להתייסר על מה שנעשה אם אפשר לא לעשות אותו? בעיניי, את החיים הנכונים, אם יש בכלל דבר כזה צריך לחיות בזמן אמיתי. עכשיו. אני לא אומר שאסור להסתכל אחורה, מותר ורצוי, אבל את החיים צריכים לחיות עכשיו, ובמבט קדימה. החיים הנכונים, הם חיים שנעשים מתוך התנועה החיובית של עצמם, חשבון הנפש הוא מה שאתה עושה כשאתה עוצר, אבל אם תעצור כל הזמן, איך תתקדם? הא? איך? היהדות עלתה על זה הרבה קודם, ותחמה את חשבון הנפש לעשרה ימים בשנה. אני חושב שטוב נעשה אם נחזיר את חשבון הנפש לפרופורציות הטבעיות שלו.

אז בפעם הבאה שזה יקרה לי… ארשום על דף A4  בטוש עבה: "השבוע הייתי חלש ואכלתי גלידה ענקית". ואני אדביק את הדף הזה על המקרר,  במרכז המטבח, בלב הבית, במקום שכל אחד מדיירי הבית יכול להיכנס ולראות את "החטא" שלי בקלות. כי אותם דיירי בית ואורחיו גם רואים את 17 הק"ג שהצלחתי להוריד ממשקלי, למרות החטאים שלי. האם אתם חושבים שזה סביר שתהיה עקומת הצלחה נקיה מכשלונות? שזה הגיוני כל החיים לחיות בפחד, להילחם? לפעמים כשעושים שינוי, מה לעשות, זה טבעם של הרגלים שליליים, לחזור. לפעמים. אני רוצה להיות גאה בדפי הנייר האלה שעל המקרר, שיהיו התזכורות שלי להצלחות שלי, ולא לכשלונות. שיהיו תעודות ההוקרה של התוכנית, כי הם ילמדו אותי ואת מי שיסתכל עליהם  שאני בן אנוש, שאני לא רובוט, שיש לי חולשות, שאני מתמודד, שאני לא מבזבז אנרגיות על מלחמה,  שאני רוצה לפתור, שאני מתקדם.