באחד מהמפגשים היותר חמים של קבוצתנו, וכשאני אומר יותר חמים, אני מתכוון גם למנהג הקבוע שעשיתי לעצמי בזמן האחרון, והוא להגיע למתנ"ס בו מתנהלת הפגישה השבועית – ברגל. לא באוטו, לא במיזוג הנפלא שמקרר את השומנים של הסנטר הכפול והמפונק שלי, אלא בחום, צעד אחר צעד, עם תרמיל מלא סנדוויצ'ים וירקות ומים ובגדים מכובדים יותר להחלפה בשירותים של המתנ"ס ואפילו מגבת נקיה, כי אני הרי הולך בבגדי הליכה, מזיע, מנסה עד רגע השקילה להרוויח עוד כמה מיליגרמים פחות. את המנהג המטורף הזה סיגלתי לעצמי אחרי שחזרתי לפני כמה שבועות מלונדון, שם הלכתי עם תרמיל על הגב מהבוקר עד הערב קילומטרים על גבי קילומטרים, שבסופם ירדו לי 2 קילו פחות שלוש מאות גרם. ובאמת, למה לא לעשות את רחוב יוספטל לרחוב אוכספורד? במה שונה רחוב יוספטל בבת-ים מרחוב אוכספורד בלונדון? תכל'ס אותם קילומטרים, אותה עייפות בכפות הרגלים, אותה זיעה ואותם גרמים שנשרפים. (טוב יש עוד כמה הבדלים בין שני הרחובות…)

אבל למפגש האחרון של הקבוצה שלי קראתי "אחד החמים" מבחינתי, ולא רק בגלל החום וההליכה שלפני. בעוד אני יושב מול הלפטופ ומנסה לנסח יפה את המחשבות שלי, מצלצל הטלפון בבית, ואני חושב שלפעמים זה טוב שהטלפון מצלצל באמצע המחשבה. כי אחרי השיחה בטלפון, אני מרגיש שהמחשבות המטרידות הצטננו מעט, והפכתי לקצת שקול והגיוני יותר. אז מה הבנתי? בפגישת הקבוצה הבנתי שאנחנו, אני, וכולנו, תלויים במשקל כמו שאנחנו תלויים בסלולרי שלנו. שכחתם פעם את הסלולרי שלכם? אני שכחתי לא פעם והרגשתי עירום. לא כמו ששוכחים שעון והוא חסר ביד, אלא כמו שמקלפים מכם את כל הבגדים ואתם נשארים בלי כלום. עכשיו תקחו את הדוגמא הזאת ותכפילו אותה פי עשר ותבינו כמה הרגשנו, הרגשתי, שהמאזניים המכניים בהם אנחנו נשקלים בכל פגישה, לא יתפקדו במשך שבועיים, וניאלץ לעבור זמנית למאזניים דיגיטליים. וזו הייתה, וואו, חתיכת מכה! אבל מכה מתחת לחגורה ועל השומנים הכי רכים שלנו. שבועיים בלי המאזניים המכניים, היפים והאציליים האלה, עם הרגל האחת הגבוהה, ובמה קטנה ושחורה שמתנדנדת ימינה ושמאלה מהפחד שלך כשאתה עולה עליה, במת השקילה המפוארת שעלו עליה אלפי אנשים, מאות אלפי קילוגרמים לפניך, ויעלו אחרי שתלך לעולמך עוד מאות אלפי קילוגרמים. ואת החיוך של המנחה ממולך, אתה כל כך מנסה לפענח, כי אתה לא יודע אם היא עומדת להגיד לך כל הכבוד או משהו קצת יותר צונן, ואתה מהצד השני של המאזניים עומד כמו ילד מבויש, מחכה לגזר הדין שלך, ומתפלל באמת מתפלל שזה לא יהיה 100 גרם פחות, עדיף להישאר במקום, או אפילו לעלות קצת, רק לא מאה גרם פחות, זו כזאת בושה, אלוהים! וככה אני ואנחנו חיים מתוך ודאות שבצד השני של המאזניים יש משהו רע, והשניות האלה הן פשוט יותר מדי בשביל הנפש העדינה שלנו. לפעמים אני יורד מהמאזניים בצהלות שמחה ובקפיצות אושר, ולפעמים אני יורד מהם כמו שסיפרו לי דבר קשה שמוריד אותי מהפסים.

אבל שיחת הטלפון שהפסיקה את המחשבות האלה שלי, עשתה אותי יותר שקול והגיוני, והנה אני מחליט שאני – בגלל מאזניים מכניים או מאזניים דיגיטליים או מאזניים בכלל – לא אאבד צלם אנוש. ואתם יודעים מה, אני לא מחליט את זה בגלל שהשתניתי, אני עושה את זה בשבילי,  ואך ורק בשבילי. אני נלחם פה על עצמי, נלחם בילד התלוי שבתוכי מול מאזניים ממתכת מרושעים שרוצים למעוך את כל הטוב והטהור שבתוכי!