וואו, כמה אוהב את חופשת הקיץ, אוהב את את קרני השמש מתמתחות על התריסים של המרפסת שלי בצהוב בהיר בעיקר בשבע בבוקר, ואחר כך הן מתעבות לכתום אש, צובעות את האנשים העוברים ברחוב, אני אוהב לשבת שעות מול הקווים האלה, בלי משקפי שמש, העיניים שלי רק מביטות, לא חושבות, עוצרות מהמרוץ של כל השנה, יושבות לרגע לנוח, סתם ככה, בלי לעשות משהו מועיל, לנוח, לתת לקרני השמש הזהובות ללטף לי את המחשבות, וואו, איך אני אוהב את חופשת הקיץ. תמיד חושבים שמורים הם לא תלמידים. אז טעות. מורים הם בדיוק כמו התלמידים שלהם. אוהבים שמתבטלים שיעורים ואוהבים את החופשות הקטנות ואת הגדולות עוד יותר.

פעם לא אהבתי חופשות ככה. פעם הייתי חוזר מחופשת הקיץ מבויש, נכנס לחדר המורים בשקט, מנסה להסתיר את עצמי כמה שיותר, ואי אפשר להסתיר עליה של 6-8 קילו בחודשיים. פעם שנאתי לחזור מחופשות, ויותר מכך שנאתי לצאת לחופשות, כי החופשות היו חגיגת זלילה בלתי מסתיימת, עייפות, כובד, נשימות כבדות, צרבות ליליות, ברונכית קייצית קשה. פעם. הפעם הזה היה לא מזמן, ממש לפני שנה, עוד היה לי קשה להתכופף לשרוך את הנעליים, או לנעול אותם, ואני זוכר שנורא שמחתי לעצמי כשמצאתי באיקאה מין מכשיר לנעילת נעליים מפלסטיק אדום וארוך שלא אצטרך להתכופף. אפילו הגעתי למצב שעשיתי את כל הזלילות שלי בלילה, בסתר, שהילדים והאישה לא יראו אותי בחולשתי (בכל זה קצת בושה נשארה לי, כנראה).

אבל הקיץ הזה אני חוזר מהחופשה בשלוש מידות פחות בהיקף המותניים שלי, נושם טוב, קל רגליים (טוב, לא צריך להגזים, אבל נפשית לפחות), ועם כזה חיוך גדול. ומה חסר לי בדיוק? אני לוקח איתי את החופשה הנפלאה הזו  אל היומיום השגרתי והלחוץ של מסדרונות בית הספר,  ומחליט שכל יום מעכשיו יהיה עבורי חופשה נפלאה, שבה אני מרשה לעצמי להינות, ולא רק מאוכל, ולהרגיש שאני לראשונה מאמין כי "שום דבר לא יעצור אותי! (100%)". זה המשפט שחדר לי למוח בפגישת הקבוצה, וזה בדיוק המשפט שמסכם לי חופשת קיץ נפלאה ומלאה בתובנות חשובות, ואני מחבק את משפט הקסמים הזה כמו שחיבקתי את הבת שלי שרק נולדה לפני 17 שנה, מחזיק אותו בשתי ידיי ברעד,  כמו משפט מספר תורה קדוש, שרק מעטים בעולם מסוגלים להבין את המשמעות המלאה שלו, אני עוצם את העיניים, ממלמל לעצמי את התפילה החדשה שלי, גם השמש שחודרת מהתריסים מחממת את הפנים שלי, מאירה אותם, ואני מרגיש איך המשפט הזה בשפתיים שלי מתערבב עם חמימות השמש, קורן איתה ממני והחוצה לעולם, יוצא אל האנשים ברחוב, אל צמרת עץ הפיקוס שעומד בחצר, שום דבר לא יעצור אותי, שום דבר לא יעצו אותי, שום דבר לא יעצור אותי, אמן.