היום אשה יקרה הזכירה לי שעכשיו החופש הגדול. מי שלא אמא ולא מורה, לא כל כך מודעת לכך. השבועות דומים זה לזה. נטענים מידי שישי שבת לעוד שבוע, ומתחילים מחדש. כשעבדתי במגדלי עזריאלי, שנאנו את החופש הגדול, כיוון שאז קומת האוכל היתה מתמלאת ילדים מתרוצצים, והרעש והצפיפות היו בלתי נסבלים. מאז שאני לא שם, כבר שכחתי מה זה חופש גדול.

פתאום צמד המילים הזה, "החופש הגדול", העלה לי בראש זיכרון טהור, ישן, נשכח. אני ילדה בת 11 או 12, בסוף היום האחרון ללימודים בכתה ו'. התיק על כתפיי. אני רצה במורד המדרגות הרבות המובילות החוצה מבית הספר היסודי. הצלצול עוד נשמע ברקע. אני לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה. שהשנה נגמרה. אני מוצפת אושר. ליבי עולה על גדותיו משמחה. אני חופשיה.

האם ידעתי אושר כזה, ילדי, נקי, מאז? אני חושבת שלא. ידעתי סוגים אחרים ומגוונים של אושר, אבל ניקיון כזה לא ידעתי מאז.

היום כבר אין כזה דבר חופש גדול. בימים האחרונים השתוקקתי לעזוב הכל ולנסוע הרחק הרחק. אבל איך אפשר? העבודה לא תוכל להסתדר בלעדיי. יש לי אחריות, מחוייבות. צריך להמשיך להפריש כסף לביטוח לאומי ולפנסיה. צריך להמשיך לשלם שכר דירה. והכי חשוב, אני כבר לא ילדה. יש לי שעון ביולוגי, שזוקף את ראשו המכוער ותקתוקו הצורם הולך ומתגבר.  אם הייתי מניה, הערך שלי היה הולך ויורד מיום ליום. מחשבה פולנית, ואני לא פולניה. מחשבה נוראית, ואני לא נוראה. איך אוכל להיעלם? ממה אחיה? מתי אחזור? לאן אחזור? וכשאחזור, אצטרך להתחיל הכל מהתחלה? הרי עבדתי קשה בשביל למצוא את המקום שלי בעולם, בעבודה מתגמלת שאני אוהבת, בדירה מתוקה כל כך, בעיר משגעת, בזוגיות אמיתית שהייתי בטוחה שתימשך לנצח.

ולכן, הייתי מתפשרת על חופש גדול מסוג אחר. חופש מההרגלים הגרועים שלי. חופש מהנטייה שלי להרס עצמי. חופש מההתמכרות שלי, שבימים קשים, נדמה שהיא המקור לכל צרותיי. הייתי מחליפה אותה תמורת כל התמכרות אחרת בעולם בלי לחשוב פעמיים. הייתי צוללת לבריכה של וודקה. הייתי מתפלשת במאפרת סיגריות ענקית. הייתי מזריקה לורידיי חומרים אסורים עד אפס מקום. הייתי מהמרת את נפשי לדעת. לכל אלו הייתי יכולה. הייתי נעזרת במיטב המומחים, משקיעה את מיטב הכספים, ומתגברת. זה היה וודאי קשה. אין דבר קשה כמו להתגבר על התמכרות. אבל זה אפשרי. התנתקתי כבר מדברים שלא היו טובים לי. קשר רומנטי הרסני ללא עתיד. מכונית שהזכירה לי עובדות לא נעימות. זה אפשרי.

לימוד מידה, הוא הרבה יותר קשה לבני אדם. ללמוד לצרוך קצת ממשהו, הרבה יותר קשה מלוותר עליו כלל ועיקר. הניתן להעלות על הדעת נרקומן שלומד להזריק הרואין במידה, רק 6 פעמים ביום? או אלכוהוליסט שיש לו מנה מותרת של וודקה רדבול בכל שישי על הבר? או מהמר כפייתי שיש לו תקרה, סכום שאסור לו לעבור? מהתמכרויות אחרות צריך להתרחק. ואילו ההתמכרות שלי – יש לחוג סביבה כל היום, לחגוג אותה שש פעמים ביום. אי אפשר להסב ממנה את המבט. היא מייד תזכיר לי שהיא כאן, דורשת עוד ועוד ועוד.

אני כועסת עליה. על ההתמכרות שלי. על החולשה שלי. על שבחרה דווקא בי. על שגזרה עליי להרגיש שונה, אשמה, מנודה, חלשה. על שכל התכונות הטובות שלי נסוגות מפני גודל הישבן שלי. על שאנשים, אפילו קרובים, מרשים לעצמם לומר לי ועליי דברים נוראיים. על שדמי מותר. על שגזרה עליי לחוש כבולה בכבלי השומן, שעה שאין סיבה כי אשנא את עצמי, כי אני בעצם אדם די נחמד. על שהכריחה אותי להתנצל כל הזמן. על מי שאני. על מה שאני אוהבת. על שחינכה אותי להאמין שלא מגיע לי הכל בחיים. שאני צריכה לוותר על מה שחשוב לי, להתפשר, כי הלו, אני שמנה. ושלא אשכח את זה לרגע.

מבעד לכעס ולמצוקה, אני מנסה להזכיר לעצמי שהתפלשות בכעס היא טעות של חובבנים. היא לא מתגמלת יותר ממנה של פאדג' שוקולד חם בבית קפה יוקרתי. נכון, היא חמימה, מנחמת ומוכרת, אבל אחריה אני נשארת עם החשבון. היא רק תעצים את הרעב שלי. אני חייבת לסלוח. גם להתמכרות שלי. גם לתוכנית, שמטילה עליי מגבלות שבאמת לא קל לי איתן, ועדיין, לעולם לא אעזוב אותה. גם לסביבה, שאכזבה אותי בשיפוטיות שלה. ובעיקר לעצמי. הצלחתי לא רע. אני אמשיך להצליח. אני לא מפקפקת בכך לרגע. אולי לא חופש גדול, אבל חופש קטן למבוגרת אחת, שהיום תעשה משהו כדי להשתפר.