בעיקר כשאני עייפה – כל רגע הוא מאבק. כל שעה שבה הצלחתי לא לאכול את מה שאני לא אמורה הוא ניצחון , הצלחה.
המאבק הזה הוא תמידי. בתקופות מסוימות (כמו הימים האחרונים) מרגישים כמו מלחמת התשה מתמשכת… לפעמים אני מצליחה, לפעמים נופלת. משתדלת שלא יהיה על מה ליפול. בכל זאת אנחנו אלופים בלמצוא משהו גם כשאין כלום ויש המון סיבות להיכנס למכולת. מה – ילד חולה לא מצדיק שנכין איתו עוגיות?! ואם כבר אז לא נשים סוכריות על העוגיות?! ומה ניתן לו אחרי שלקח את האנטיביוטיקה הלא טעימה? ברור ששוקולד… לפעמים ברגעי הפיכחון אני רואה איך אני מגלגלת את המחלה שלי – מחלת ההשמנה, לדור הבא, לילדים היקרים שלי ואני מנסה לחשוב מה אפשר לעשות אחרת. תמיד התשובה חוזרת אלי. אני צריכה לאכול מסודר, אני צריכה לשמש דוגמא. אני המודל ואם אני אדאג שתהיה סביבה תומכת כמו שדיברנו בקבוצה שבוע שעבר, זה גם יבטיח – טוב זה לא יבטיח אבל זה יגדיל את הסיכוי שהם יגדלו עם הרגלי אכילה טובים יותר מאלה שאני גדלתי איתם. ואני בהחלט לא מאשימה פה אף אמא…
ובכל זאת, אני יודעת הכל, מדקלמת את החוברת מתוך שינה ועדיין מצליחה לרמות את עצמי כל כך בקלות. לפעמים זה פשוט מרגיז מה שאני עושה לעצמי. ומה עושים עם עייפות נוראית וילדים חולים ? מה זה משנה אם זה לחץ בעבודה או עצבות פתאומית. איך אני חוזרת לדפוסים הישנים ומגרדת מהמקרר דברים שמי היה חושב ליפול עליהם חוץ ממני? מזל שנפלה צנצנת ונשברה עם מה שהיה בה…
אז מה עכשיו? להתחיל לרשום? אולי – אם אני מצליחה זה עוזר אבל אם לא? סתם נשאר דף ריק וצלחת ריקה גם כן…
לנקות את הבית? הוא די נקי (לפחות מבחינת אוכל, כי הריצפה לא משהו בכלל…)
נראה לי שהפעם התשובה היא לא לגעת באוכל של הילדים – כולל בצלחות שהם השאירו. מגיע לי אוכל נקי מסמרקים ונזלת! זה האתגר שלי השבוע!
שיהיה לי בהצלחה (וגם איזה שש או שבע שעות שינה בלילה)