חברה בעבודה שאלה איך זה שאני יורדת במשקל. היא מתוסכלת כלכך, ואני מכירה את התיסכול הזה כלכך טוב…
סיפרתי לה ששום טריק לא יעבוד. שאין קיצורי דרך.
היכולת לשלוט במה שאוכלים, היכולת לשנות הרגלים ישנים, היכולת לבחור נכון, לשים גבולות, לעבוד עם הראש ולא רק עם החשק והיצר… כל אלה ממש לא פשוטים.
ובעצם עמידה מול כל הנושא המעיק הזה של "אוכל" היא עמידה מול שדים עמוקים וחזקים ופרועים…
אני מרגישה שהשדים האלה מסובבים אותי על האצבע הקטנה. אני מרגישה שהם לפעמים חזקים ממני, מפתים בקלות.
יש שאלות קשות שעולות בהתמודדות עם שד האוכל…מה גורם לו להיחלש, מה מחזק אותו? איזה מצב רוח שלי מעודד אותו לתקוף אותי, ואיזה מצב רוח מבריח אותו…
אולי כמו כל סוג של "אוייב", כדאי לעשות שולם או סולחה עם השד… אולי אם לא אקרא לא שד, אקח ממנו את הכוח שלו וארוקן אותו מהמפלצתיות שלו.
מישהי חכמה אמרה לי פעם: "אל תקטרי על משקל ושומן ושאת לא נראת טוב. או שתשלימי עם איך שאת, או שתעשי משהו בעניין ותרדי. אבל סתם לקטר ולהרגיש רע זו לא אופציה".
ובאמת, אין שום טעם בלחיות בסבל וקונפליקט פנימי מתמיד. מי רוצה לחיות ככה? זה מוריד מאיכות החיים.
הפיתרון הוא ברור אבל מאתגר… לעשות בחירה, לעמוד בה, וכל שעה להזכיר לעצמנו מה בחרנו.
בקבוצה אתמול דיברנו על טכניקות.. ובאמת, יש מן גלגלי הצלה שעוזרים על הבחירה. כמו מקל הליכה שתומך בעליה הקשה למעלה.
התחייבהתי השבוע, בפני עצמי והקבוצה שיהיו לי לפחות שלושה ימים מושלמים השבוע, בהם אני ילדה טיובה. אני מתכוונת לעמוד בכך.