דיאטה היא סקאלה. היא יכולה להיות הדבר הקל ביותר בעולם, או הקשה ביותר בעולם. זה תלוי תקופה. אולי תקופה איננה המילה המתאימה, כיוון שהיא יוצרת קונוטציה של פרק זמן ניכר במסלול החיים, כמה שנים או מספר חודשים. אולי אני רוצה להגיד שזה תלוי רגע.

כשזה קל, זה קל. את עורכת קניות בסופר בתחושת שליחות, חותכת סלט בהתלהבות, מודדת מנות באמצעות כוסות מדידה ששילמת עליהן מחיר מופקע, ובכנות, לא מבינה מה היה הביג דיל קודם. מצב הרוח מרומם, את חשה קלילות ונושאת את עצמך בגאון. הדמיון מפליג, וזה נעים כשהוא מפליג, למידות אחרות, בגדים אחרים, ימים אחרים, חיים אחרים. הדרך מצטיירת סלולה ומזמינה כמו דרך לבנים צהובות. עוד רגע אחד ואת שם. עוד סלט אחד ואת שם.

כשזה קשה, זה הרבה יותר מסתם קשה. זה מייסר. כל ארוחה שנאכלת נבלעת בתחושת החמצה, של הארוחה האמיתית שהיית רוצה לאכול, ולא אכלת. כל הליכה ברגל נתפשת אקוויוולנטית לטיפוס על האוורסט. הראש עסוק בדימויים פורנוגרפיים, צבעוניים, חיים. כאן פסטה ברוטב עשיר, כאן פאדג' שוקולד חם ברוטב סמיך שמתערבב עם הגלידה שלידו. אם אפשר ביחד, ומהר. את יוצאת לבתי קפה עם חברים. את מקנאה בהם על היכולת המופלאה שבה התברכו, לאכול ללא לבטים, ללא תכנון מוקדם, ללא תחושת אשמה. את מבינה שבעצם תמיד היו לך בעיות משקל. לא משנה איפה היית ומה עשית, נכשלת בהתמודדות עם מה שלאנשים אחרים נראה טבעי. למה שזה ישתנה? ה-20 קילו שאת צריכה להוריד, יכלו באותה מידה להיות 200. זה יעד בלתי ניתן להשגה, ואת פשוט אישה מטומטמת שמבזבזת את זמנה ואת כספה על חלום שלא יתגשם.

הנה הוידוי הראשון שלי: עבורי זו סקאלה שאני מתנדנדת עליה כמו ילדה קטנה על נדנדה. אני יכולה למדוד שמן זית בכפית, כדי לא לגלוש חלילה, ושעה לאחר מכן לנעול נעלי התעמלות, ולצאת ל"הליכה" ספורטיבית שמסווה הליכה לקונדיטוריה השכונתית. אני משלמת במזומן, כדי להעלים ראיות. אני לא מעוניינת בתזכורת לחרפה הזאת בסוף החודש עם חיוב האשראי. אני מעמידה פנים שאינני רואה את הבוז בעיניו של המוכר. כשהוא שואל "אוכלת כאן או לארוז?", אני נפגעת עד עמקי נשמתי. איך הוא מסוגל לחשוב שזה בשבילי? הזמנתי מנה משפחתית ואני אישה אחת, מטופחת ומתוקתקת. בכל זאת אני עונה לו "לארוז". אני מתלבטת אם להוסיף משפט על כך שאוכלים את העוגה בערב, עם דגש על גוף הרבים, אך מחליטה לא לטרוח. הייתי בסרט הזה פעמים רבות, רבות מידי. אני אוכל בסתר את מנת הסתר שלי, אתענג בהכנעה על צריבת המתיקות, אבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה, ואשוב לחיות את חיי.

כשזה קל, ההשתתפות בקבוצה היא בילוי, לא פחות. אני מחכה ליום של הקבוצה כל השבוע, רגשי חיבה עזים ממלאים את ליבי כשאני מקשיבה לבנות, ואני יוצאת מלאת אנרגיה ומוטיבציה כמו פלאפון לאחר ליל הטענה, נחושה לכבוש את היום.

אך כשזה קשה, אני הולכת לקבוצה בלב כבד ופנים נפולות. הנה הוידוי השני שלי: לפעמים אני מגיעה לקבוצה שלי, אותו בית חם, שאמור להכיל אנשים כמוני, שמתמודדים כמוני, וחושבת מחשבות מלוכלכות למדי. אני מחבבת אותן, באמת, נשים טובות שהחליטו לטפל בבעיה שלהן. הן מצחיקות אותי, ונחמדות אליי לא כי צריך, והקרבה שנוצרה בינהן נוגעת לליבי. אולם לפעמים אני ממש שונאת אותן. זו מילה איומה לומר על קבוצה חברתית שהצטרפת אליה מרצון, ובתשלום, אני יודעת. בכל זאת, אני שונאת לראות אותן אוכלות את הסלט שלהן בקופסאות איקאה ומחליפות רשמים על טוסט טעים Vs. קריספיות, שונאת את ריח השומר ואת קולות הכרסום, ולא מבינה מה המניעה לאכול בבית, לפני. אפשר לחשוב שהן הגיעו ישירות מחדר הניתוח. שונאת את גברת "מה הבעיה", שעל כל התלבטות שעולה בקבוצה שואלת "מה הבעיה?", ומציעה לפתור את תחלואי העולם עם צידנית הפלפלים שלה. שונאת את גברת "זה המון אוכל", שמתלוננת שבוע אחר שבוע שהיא פשוט לא מצליחה לאכול את כל האוכל שבתוכנית. שונאת את גברת "תמרה", שנופלת על עוד תמר אחרי שהילדים שלה הולכים לישון. לפעמים זה משעשע אותי, שנפילה שלה היא תמר, בעוד שנפילה שלי היא מגש פיצה, אבל בדרך כלל לא. שונאת את גברת "נו, כמה", שאורבת לי לאחר השקילה ודורשת נתונים מספריים, ועכשיו, כאילו היתה נגיד בנק ישראל. שונאת את "ענת הראל", צעירה חטובה שבאה עם חליפת אירובי וסרט הזעה. זה לא שיעור מדרגה פה, בא לי להגיד לה. שונאת את כל מי שמצליח, בעצם. אני מסתכלת בשעון בממוצע אחת לדקה, וחושבת לעצמי, בזמן הזה יכולתי לאכול.

וזה מביא אותי לדואליות השניה. אני יודעת הכל על דיאטות. אין מסגרת שלא ניסיתי. אין סוג מזון שאני לא יודעת כמה קלוריות יש בו ומה הערך הגליקמי שלו. אין כתבה שלא קראתי. אין ספר שאין לי. ובכל זאת, כנראה אני לא יודעת מספיק. כנראה יש לי עוד מה ללמוד. המטרה שלי, היום, היא ללמד את עצמי לא להתנדנד על הסקאלה. לחיות באמצע. לסטות לצד אחד, לצד שני, ולחזור למרכז. זה בטוח פחות מעייף.