אויב – כל דבר, בעיקר מאכל, שיגרום לי ללכת לאיבוד, לשכוח ולהתבלבל. כל דבר שיכול להפיל אותי.

כשאני חזקה זה קורה פחות. אני יודעת להגיד "לא" ו"זה לא בשבילי". כשאני פחות חזקה הקבוצה הזו של האויבים גדלה וגדלה. ככל שכוח הרצון שלי פחות חזק כך קל יותר להפיל אותי ואם דברים יותר פשוטים.

יש דברים שתמיד יפילו אותי. יש דברים שלפעמים.

זה גם תלוי האיפה זה מגיע. למשל – אם יציעו לי אנשים שאני לא בהכרח מרגישה שרוצים את טובתי (אויב מבחוץ) – יהיה לי הרבה יותר קל לסרב, אבל אם זה יגיע ממישהו שאני אוהבת ומעריכה (אויב מבית)  הרבה יותר קל לי ליפול…

דוגמאות:

חבילת שוקולד סגורה (למנה המותרת של מוצאי שבת)

חבילת שוקולד פתוחה (אויב הרבה יותר גדול ומסוכן…)

גלידה מסוג שאני אוהבת

גלידה מסוג שאני לא אוהבת

עוגת הבית – אויב מטעה, אם זה פחות טעים אז זה פחות משמין?

עוגה שאני הכנתי

לחם עם חמאאאאאה…..

הצעה מאמא לחלוק איתה בייגל טוסט

אויב מבחוץ הוא כזה שאפשר להגיד לו לא.

אויב מבית זה כזה שהכנסתי לעצמי. כזה שהצלחתי להערים על עצמי ולדחוף אותו בדלת האחורית. הרי לאהובי תכול העיניים יש יומהולדת – לא נכין לו עוגה? רק לעבודה, לא בשבילנו ועוד מסוג כזה שאסור לי לאכול (בגלל החלב). על פניו אני מוגנת. אבל… כמובן שבכל זאת עשיתי עוגה קטנה שתהיה גם בבית והיא כבר כנראה קצת פחות רגישה לחלב ולא נחגוג לו פעם בשנה?

אז עכשיו יש עוגת גבינה, באמת טובה במקרר, כזו שכשאני חותכת לבן שלי חתיכה אני טועמת מהסכין אפילו בלי להרגיש. מה עושים? כלום! לא נוגעים בה! היא לא שלי.

יש תקופות שהבית שלנו מאוד נקי. שאין דברים שיכולים להפיל אותי והכל מאוד בסדר. זה נכון שגם אז אפשר למצוא משהו להתרסק עליו או להגיע לפיצוציה הקרובה ולארגן קצת חומר… (את זה אני כבר לא עושה יותר). אבל יש פעמים שהבית מלא אויבים ולפעמים אני קולטת שמי שהכניס אותם הביתה זו אני. ולמה? בהמון תירוצים. זה בשבילם, לא בשבילי. אני חזקה – זה לא יפיל אותי. יש אורחים/חגיגה/יומהולדת..

בסופו של דבר הרבה פעמים אני מארגנת לעצמי נפילות. למה זו כבר שאלה אחרת לגמרי שאולי נרחיב עליה פעם…

אבל איך מתמודדים עם זה? איך חיים ככה שנמצא את שביל זהב בין הצורך שלי בבית נקי והמציאות של אנשים אחרים, אורחים וילדים? סביבה לא סטרילית.

אנחנו כמשפחה מתמודדים עם השאלה הרבה. למשל היתה תקופה שניסינו לקנות לו גלידה מסוג שאני ממש לא אוהבת. שיהיה לי פחות קשה להתאפק. מה שקרה זה שמאחר וזה היה המתוק היחיד בבית, למדתי לאהוב גם את הגלידה ההיא ונפלתי …

ויש את ה "תיקח את זה לעבודה" שגם עובד לא רע, אם זה באמת מספיק להגיע לעבודה שלו

 כנראה שחייבים ללמוד להתמודד גם אם לפעמים בכל זאת יש משהו בבית שאני לא רוצה לזרוק (לא בשבילי, בשבילם, באמת…).

לא לחשוב על מה יש במקרר, לשתות מים, לצאת מהבית, לכתוב על זה בבלוג ולאכול את הארוחה הבאה שמגיעה לי 🙂

שבוע טוב!