אנשים חכמים, שהצליחו לעשות הון ממכירת פרארי והזזת גבינה, אומרים שבכל בוקר אנחנו צריכים להגיד תודה. תודה שהצלחתי לפקוח את העיניים, לעמוד על הרגליים, לראות את השמש ועוד ועוד ועוד. בהיותי חסכנית (רק לא באוכל וקניות…)מצאתי פתרון מצוין – אני מודה לקבוצה ולמדריכה שלי שהם העיניים, רגליים ולפעמים גם הדחיפה שלי. גם אם זה לא בדיוק כל בוקר, אין יום שבו אני לא מודה על הנוכחות שלכל אחד ואחת מהם בחיים שלי.
אחרי הרגעים הקשים, הבליסות הבלתי נשלטות, המעידות והנפילות, אני יודעת שיש מקום (חוץ מהבית) שבו אתקבל בזרועות פתוחות, בחיוך ובחיבוק. ברגעים הכי משפילים, מביכים וקשים מי עודיצליח להוציא ממני את הוידויים והשיתוף במימדים, בסוגים ובכמויות האויבים שאני מצליחה לזרוק לתוכי? זו בטוח לא תהיה החברה המעצבנת הזו עם הבטן השטוחה (שבמקרה גם נשואה למאמן כושר אישי), זו שאחרי טעימת פירור מהאובייקט שמונח לפניה בצלחת לא נוגעת בה יותר… זה גם בטוח לא הדייט שרוצה לפנק, לפנק, לפנק ודווקא באיזה קינוח מפונפן במסעדה או ארוחה רומנטית מעשה ידיו (השמאליות…)
רק בקבוצה אני ה"אני המזוקקת" – זו שמרשה לעצמה להישמע הכי לא נורמאלית, שרוטה ודרמטית, ורק שם אני מקבלת חזרה מנת שפיות, סדר והגיון.
זה לא תמיד היה ככה. אני שייכת לז'אנר ה"מתמזגות עם הקירות" – אלו שיושבות תמיד בסוף הכיתה בפינה, שלא מעזות לפתוח את הפה. בקבוצה פתאום הצלחתי לשמוע את עצמי מול עוד אנשים בפעם הראשונה, לבכות ממש וגם לצחוק ממש.
אז הפעם, זו ההזדמנות שלי להגיד (ולא רק בלב) המון המון תודה לקבוצה שלי – אוהבת אתכם מאוד