היה השיר לצליליו התחתנתי. היתה בו הבטחה. עד לפני שנה חצי שנה, שלוש לידות אחרי ואינסוף התחלות דיאטה בימי ראשון בשבוע בקול תרועה רמה, שנדמו מקץ כמה ימים, היא לא התממשה. היו הרבה צבעים במקום – שחור – כי זה מרזה, צהוב – כי זה מסנוור אז אולי לא יסתכלו, אדום – כי זה בכל זאת הצבע האהוב עלי ובעיקר היו הרבה אוהלים. כי ככה זה כשאת שמנה. אכלת – אז אל תבואי בתלונות. בין השורות בפרסומות של החנויות לשמנות תמיד עבר המסר – יש לנו במיוחד בשבילך  חולצת אוהל שחורה מרזה שאולי תצליח להכיל את כולך. והמידות – לא מתחילות מתחת ל-5, כדי לתת לך תחושת רזון מפוברקת. כשנכנסתי להיכל השמנות פגה מעט תחושת ה"מחוץ למחנה" שהרגשתי תמיד כשחלפתי על פני חלונות ראווה עם דוגמניות אנורקטיות בחזית שנראו מרוצות מעצמן. כדי להרגיע את עצמי תמיד אמרתי לעצמי – יפות, אבל בטח מטומטמות, למרות שהיה די ברור שמי שמצליחה גם להנות מהחיים וגם לעשות מזה כסף כנראה יותר חכמה ממני…  או שאמרתי לעצמי – כן, אבל את העוגה שטרפתי לפני חצי דקה הן לא יכולות להרשות לעצמן, למרות שזכרתי שראיתי אותן משתפכות מעל דפי העיתון על כך שהן אוכלות הכל, אבל גם עושות המון ספורט. את החלק האחרון של המשפט פשוט לא ראיתי – ככה זה כשיש לך את כשרון לקריאה סלקטיבית.
אבל בקיץ הזה, שכבר עומד בפתח, אני מתחילה לשבץ פריטים לבנים במלתחתי. כאלה שקונים בחנויות "רגילות" של אנשים "נורמליים". לבן, מעבר לטוהר והבתוליות שהוא מסמל, הוא גם צבע של חתיכות. ואני, שהגעתי לתוכנית מטעמי שמירה על בריאות, החלטתי שכבונוס, אני יכולה להנות גם מהמראה החדש שהיא שיוותה לי.
איזה כייף.