השבוע אני חוגגת בר-מצווה בדיאטה קלאב.
שלוש עשרה שנים ונראה לי שהגיע הזמן שהילד השובב, המפונק והסורר הזה יהפוך סוף-סוף לגבר-גבר מסודר כזה, מהסוג שאפשר לסמוך עליו לטווח הרחוק.
שלוש עשרה שנים של שחרור מהצבא, תואר, טיולים, פתיחת בית קפה (סגירת בית קפה…), נטישת הקבוצה (וחזרה עם הזנב מקופל בין הרגליים ועוד 8 ק"ג, טוב נו 10…)
וואו, איך הזמן טס…
אז אולי כדאי להתחיל בלהציג את עצמי – נעים מאוד, שרון. אף פעם לא כתבתי בלוג ואני מודה שגם אף פעם לא ממש קראתי אחד אז תסלחו לי אם אני לא עומדת בכללים המקובלים וחורגת מ"חוקי הבלוגר".
איפשהו בכיתה ו' כבר היה די ברור מהמורה להבעה ש"יש פוטנציאל אבל הוא לא ממומש", כך שכתיבה באופן כללי מתקשרת אצלי בעיקר למכתבים שכתבתי לאמא מהטירונות וכללו בעיקר קיטורים על "טיב האוכל והשירות" וגעגועים עמוקים לשניצל.
הצטרפתי לדיאטה קלאב בזכות אמא. רקורד של כמעט 40 ק"ג ירידה וחיוך של אושר מרוח על הפנים הם פרסומת די מוצלחת במיוחד כשאת מאותגרת רוחבית בת 20 בקושי. אחרי היסטוריה של דיאטות שונות ומגוונות החלטתי ש- It's now or never
אבל בניגוד לפעמים הקודמות הפעם ההחלטה לא היתה מתוך פרץ של אופטימיות – להיפך, דווקא הייאוש הכללי (והדיכאון הספציפי)הם שהביאו אותי להחלטה שהפעם, יקח כמה שיקח, אני מגיעה למטרה או שאני פשוט משלימה עם זה שאני שמנה ולא כזו שנלחמת עם מה שהיא רואה במראה ועם האוכל.

אז הצטרפתי למפגש. לא יודעת איך היה המפגש הראשון שלכם עם דיאטה קלאב – שלי היה, איך נגיד את זה בעדינות… טראומטי… הגעתי לרעננה, משוחררת טרייה מהצבא ונכנסתי לתוך ה"כת". ב"כת" הזו מדברים בקודים. יש שם "עיגולים", "מרובעים" , "משולשים" והשם ישמור – "חומים". הרגשתי שגיליתי חיים בכוכב אחר (שמשום מה המין הזכרי הוא זן נכחד בו).
בקיצור, אהבה ממבט ראשון זו לא היתה אבל למרות כמה ריבים פה ושם זו בכל זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה
אני מקווה שגם הבלוג הזה הוא עוד צעד בתהליך שלי ושאולי, אם מותר לי לקוות, גם צעד בתהליך של אחרים.
שיהיה לנו שבוע מלא סבלנות, אמונה ושמחת חיים – ב ה צ ל ח ה!
אז שהסבלנות האמונה ושמחת החיים ימלאו את השבוע של כולנו –